תקשיבי לגוף שלך!!!

כבר יותר מ-26 שנה אני מטפלת ברפלקסולוגיה, עיסוי ושיטות נוספות,

אז טבעי שהאגודלים שלי (בעיקר הימני) יתחננו למעט חופש. לא ככה?

בתחילת הקיץ אגודל ימין נשם לרווחה.

"סופסוף תתני לי קצת מנוחה, הא חמודה? הלחיצות של העיסוי תאילנדי גומרות לי ת'צורה."

"כן, כן," הצטרף אגודל שמאל, "גם אני כבר מפורק. בחייאת!"

"בסדר," אמרתי להם, "קבלו שבוע מנוחה. במילא אנחנו עוברים דירה..."

"מההה?" הזדעקו השניים, "את לא רצינית."

וכך העברנו את השבוע הראשון באריזות, הדבקות, סחיבות ופירוק, עד שלאגודלים ולשאר האצבעות כבר לא נותר כוח אפילו להתלונן.

במקומם הרגליים, הזרועות, הצוואר והכתפיים השמיעו חריקות מחאה, והפקדתי אותם לטיפולה המסור של המסאז'יסטית המופלאה שלי, הלוא היא עינת בכר מגבעת יערים. (למקרה ששאלתם מי מעסה את המעסה, אז זו התשובה.)

כל חבורת האיברים שלי נזפה בי: "תגידי נעמה, את לא מתביישת? את שמטיפה למטופלות שלך להקשיב לגוף שלהן ולעצור מדי פעם לתת לו מנוחה ואהבה, נראה לך שמסאז' פעם בשבוע זה מה שיציל אותנו? אַת, אַת בעצמך, מעבידה אותנו בפרך ורודה בנו בלי הפסקה. חאלאס! קחי חופש!"

"בסדר, טוב", עניתי להם נבוכה. "עוד 12 סדנאות וכמה טיפולים וזהו, אני לגמרי איתכם."

"השתגעת??? לא נחזיק מעמד עם כל כך הרבה עבודה." נציגי ועד העובדים שלי מחו בתוקף. "אמרנו לכם, היא לא מקשיבה," האגודלים הזדקפו.

"תשמעו מתוקים," התנצלתי, "אין לי ברירות. אתם יודעים, פרנסה וזה..."

"פרנסה שמרנסה, איפה האמונה שלך? כמה נראה לך שעוד נצליח לסחוב בקצב הזה? כבר עברת כל גבול."

"צודקים," מלמלתי, " אבל אין לי ברירה." וסגרתי את הדלת.

שמעתי אותם דופקים בחוזקה והתעלמתי.

סידננתי, לימדתי, הפעלתי וטיפלתי.

היו טיפולים בהם בשקט של הקליניקה יכולתי לשמוע את רגלי צועקות כמו צמד קשישות נרגנות, "אין לנו יותר כוח. מה את עושה?" וישבתי כדי שיירגעו.

ואז, בשבוע האחרון של אוגוסט בישרתי להם שזהו, יוצאים לחופשה.

"יופי, באמת." רטנו באפיסת כוחות. "יחד עם הבנות, כשלאחת מהן יש יומולדת. ממש מנוחה..."

"זה מה יש," עניתי חלושות.

למותר לציין, שמהחופשה חזרנו, אני ומכלול איברי, משוועים לחופשה מהחופשה.

וכך נחתנו היישר אל תחילת השנה, אל תוך חגיגת יומולדת רשמית לבת, מסיבת פרידה מהבן שיוצא לחיים חדשים, טיפולים, פגישות וסדנה של תחילת שנה.

"מה יהיה?" שמעתי אותם שוב. "למה את לא מקשיבה?"

"אתם ממש צודקים." הודיתי בעצב, אבל זה היה מאוחר מדי.

סיכות מלובנות דקרו לי בגרון ונפלתי למשכב עם חום וצמרמורות.

"יוהו" צעקו מיליוני סטרפטוקוקים ננסיים שהשתלטו לי על הגרון וכבשו בסערה את השקדים.

"מערכת חיסון?" לחשתי בכאב, "איפה את?"

ועד העובדים שלי צחק צחוק עייף. "עכשיו את נזכרת? חמודה. העובדים פרשו. אין עם מי לדבר."

בלית ברירה אפשרתי לאנטיביוטיקה להיכנס ולהשליט סדר מחדש.

בינתיים ניסיתי לגייס פרטנרים לשיחות פיוס ושלום.

"הלו, ידיים, מה המצב?"

"לא משהו. למה את שואלת?"

"סתם," לחשתי בגרון צורב, "אני אמורה לעשות אצלי בחמישי-שישי סדנת רפלקסולוגיה של כף היד בסלון, במסגרת מיזם עסקים פתוחים בגוש עציון."

"תשכחי מזה", הייתה התשובה. "אנחנו לא במצב."

"פדיחות", הרהרתי בקול צרוד. "כבר התחייבתי, ויש פרסום. מה נעשה?"

"לחשוב יצירתי," צייץ קול קטן מאזור הלב.

"NOW YOU ARE TALKING" התיישבתי במיטה. "מה אתה מציע?"

"אני מציע" הוא הוסיף לצייץ בקול ענוג שנימת התלהבות שזורה בו, "שתקראי לזה סדנת ריפוי בכף יד, אבל במקום רפלקסולוגיה תלמדי את כוח הריפוי של ההילינג. אנרגיה בכפות הידיים."

"שמע, אתה גאון!" אמרתי והנחתי יד על הלב.

אבל הפעם, לפני שאני מחליטה הכול בעצמי, ידעתי שאני חייבת לבקש רשות.

"אגודלים?" פניתי אליהם, "מה דעתכם על סדנת הילינג במקום רפלקסולוגיה?"

"מה?" הם ענו לי מנומנמים. "מה את רוצה עכשיו?"

"הסדנה אצלי בחמישי-שישי, זוכרים?"

"אה, זה. לא רוצים."

"תשמעו," ניסיתי שוב. "זה דורש אפס מאמץ מצידכם. להיפך, ברגע שאני והקהל שיגיע נתחבר לאנרגיה של הבורא ונהיה צינורות להעביר אותה דרכנו, רק טוב זה יכול לעשות לכם. תאמינו לי."

"לא מאמין לך יותר." פסק אגודל ימין בסרבנות.

"רגע אחי", התערב אגודל שמאל, "זה דווקא נשמע לא רע. מה כבר יש לנו להפסיד?"

הם התכנסו יחד לשיחה חרישית של שקלא וטריא, התרוממו והתנפנפו כמו בידיהם של תלמידי חכמים ולבסוף פנו אלי בצוותא.

"בסדר."

"איזה יופי," צהלתי.

"אבל!" קפץ הימני, "בתנאי אחד בלבד."

"כן?" ניסיתי להנמיך ציפיות.

"בתנאי שקודם תשאלי כל איבר ואיבר בגוף שלך שזה באמת מתאים לכולם, ורק כשהתשובה תהיה כן גורף, תלכי על זה."

"סבבה".

וכך עברתי איבר אחר איבר ושאלתי בנימוס ובעדינות אם זה בסדר שנעביר סדנה אצלנו בחמישי-שישי, ושזה יהיה רק הילינג, בלי לחיצות או מאמץ כלשהו.

כולם הנהנו בהסכמה, מלבד הגרון, שעדיין חש מודלק ונפוח.

"נשמה," כך אמר לי, "כרגע אני לא מסוגל. מצטער."

"אני מבינה", אמרתי באמפטיה. "אבל היום יום שני, ויש לך שלושה ימים להחלים. אני אפנק אותך במרקים והמון תה וסוכריות דבש. וכמובן יחד עם המוקסיפן אפגיז אותך בהמון פרוביוטיקה שתתאושש. אז מה אומר?"

הגרון הביט בי עמוקות, בלע רוק בקושי רב והנהן.

"אני רואה שאת ממש רוצה את זה, אז אעשה מאמץ להבריא מהר."

"תודה מתוק." הייתי מחבקת אותו אילו זה היה אפשרי.

נציג הוועד של איברי גופי ישב בידיים שלובות והביט בי חמור סבר.

"נעמה מאיר. כולנו מקווים שהפעם למדת לקח ותאטי את הקצב. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בסדנה בשם הוועד וההנהלה, ושוב, אם הגרון עדיין לא ירגיש טוב או מי מאיתנו יחוש בחולשה כלשהי, את מבטלת את הסדנה עם כל אי הנעימות הכרוכה בדבר. ברור?"

הנהנתי בראשי והרכנתי אותו בבושה.

אתם לא מבינים כמה אני מתביישת, שאני, נעמה מאיר, מטפלת הוליסטית בישראל, אטמתי את אוזני משמוע ועצמתי את עיני מראות. הייתי עסוקה בריצות סביב הזנב שאין לי, ובריצוי העולם ואשתו. ורק את גופי שלי לא טרחתי לרָצות כלל וכלל.

עכשיו אלול, חודש הרחמים והסליחות. אני מבקשת את סליחתו של הגוף היקר שלי, את המערכת הבלתי נתפסת שהפקיד בידַי הבורא, ומתחייבת בזאת להקשיב לו ולטפל בו כראוי, לתת לו מנוחה כשהוא זקוק לה, ולפנק אותו (כן!) עם הרבה אהבה.