לצאת לרווחה - סיפור אמיתי

הסכיתו ושמעו מה קרה לי השבוע, בעת הגיעי לכנס כותבים בעיר הקודש ראשון לציון תובב"א;

כהרגלי הגעתי ממש בזמן וחיפשתי חנייה בנרות באזור מוזיאון יעקב אגם. להפתעתי מצאתי מגרש חנייה חינמי לא רחוק, ובליבי ידעתי שכאן רכבי ימצא לו מנוחה נכונה לכמה שעות.

אחרי סיבוב קצר בין טורי המכוניות מצאתי מקום מפוקפק, שמתאים אולי לבימבה, אבל החלטתי לנסות את מזלי ולהידחס בתווך בין שני רכבים ענקיים.

להפתעתי עלה בידי להשתחל ברוורס מושלם, מבלי לגרום פגע לאיש. אממה? גם אחרי שקיפלתי בנימוס את מראת הצד שלי וגם את של הרכב משמאלי, לא הצלחתי לפתוח את דלת הנהג.

מה עושה יהודייה כשרה כשהשעון מראה שהכנס מתחיל בעוד שנייה? כמובן, מאלתרת.

בזריזות מופתית הסעתי את המושב הקדמי אחורה, דילגתי למושב האחורי, פתחתי את דלת הנוסע לכדי רווח צר, הכנסתי את בטני פנימה בנשימה עצורה ונדחקתי לאוויר החם כמו תינוק בלידת עכוז. וואו, כמה שזה כאב! לא הרשיתי לעצמי להרהר בסוגיית הכניסה בחזרה לאוטו בהמשך ונפנפתי בביטול בידי. ברור שאחרי הכנס אחד מהרכבים בוודאי כבר לא יהיה שם, ויאללה, יהיה בסדר.

בכנס נהניתי והחכמתי, ואף בלעתי בשקיקה כמה עוגיות ופטיפורים, שוכחת שבגילי המופלג כל קלוריה הופכת ליחידת שומן כפולה ומכופלת.

תם הטקס, כלומר הכנס, ושירכתי רגליי חזרה למגרש. לשמחתי כמעט כולו התרוקן מחוניו, אבל שומו שמיים, הרכב המתוק שלי עדיין עמד במקומו כמו גמד בין שני ביריונים שמשגיחים עליו היטב מקרוב. ניסיתי לפתוח את אותה דלת אחורית בתקווה שאוכל לחזור בחזרה לרחם. אולם הפטיפורים עשו את שלהם והאגן המורחב שלי מיאן לעבור שוב בפתחים צרים באופן בלתי הגיוני.

מה עושה יהודיה כשרה שרוצה כבר לחזור הביתה? כמובן, מאלתרת.

בהבלחה של גאונות ידעתי מה הפתרון, פשוט מאד, להיכנס מתא המטען! מבסוטה מעצמי עד השמיים הרמתי אל על את הדלת של הבגאז', השכבתי את גבו של מושב הנוסעים קדימה, דילגתי מעליו באקרובטיקה של פיל ונחתתי מתנשפת בכיסא הנהג. הללויה!

בחיוך זחוח מכך שאני כזו מבריקה, סובבתי את המפתח בחור המנעול ו...לא קרה דבר.

הרכב בקושי הואיל לכחכח בנימוס, ולחרדתי גיליתי ששכחתי לכבות בבוקר את האורות והמצבר התרוקן כליל. אללי! מה עושים? לצאת שוב דרך הבגאז'? הרי אי אפשר לפתוח אותו מבפנים. אולי לדרדר את האוטו בניוטרל? אבל איך אדחף את עצמי מאחור? ובכלל בראשון לציון אין ירידה, הכול מישור. הצילו!!!

ואז שמעתי קול קטן, אי-שם מתוך תוכי, שאמר לי "תירגעי." נזכרתי בימים ההם בזמן הזה, עת הייתה לי המולטיפלה הקשישה, שהייתה שובקת חיים אחרי כל עצירה. איך אז תמיד הופיעה לי ישועה, גם בחוֹרים הכי נידחים.

נשמתי עמוק. עצמתי עיניים. נשאתי תפילה והבטתי קדימה בסקרנות, לראות מאין יבוא עזרי.

עזרי הגיע בדמות איש עסוק למראה, לבוש אלגנטי ומשוחח בטלפון הנייד. נופפתי לו בידי דרך החלון, אך הוא היה עסוק מדי ולא הבחין בי.

ניסיתי שוב את מזלי בהידחקות החוצה מדלת הנוסע האחורית, ואז הגעתי למסקנה שמצבי-דחק גורמים לשריפת קלוריות מהירה. עובדה שהפעם החלקתי לאוויר העולם ללא פגע.

רצתי בעקבות המושיע העסוק שבינתיים סיים את השיחה שלו, ושאלתי אם יש לו כבלים ואם יוכל לעזור לי להתניע.

הוא אמר שיבדוק ונעלם.

בינתיים ניסיתי לפתוח את מכסה המנוע מקדימה והצ'ופצ'יק הארור סירב להשתחרר. (מוכר לכן, בנות?) מושיעי הצדיק חזר עם כבלים מבריקים והרים את מכסה המנוע בלי שום בעיה. חוצפן.

נכנסתי שנית לאוטו דרך תא המטען, והתכוננתי להתניע בזמן שהכבלים מחוברים.

מה אני אגיד לכם, מזל גדול שהאיש ידע מה הוא עושה. כשאני חיברתי בפעם האחרונה כבלים לפלוס ולמינוס, יצאו ניצוצות והרגתי כמה פיוזים ברכב שלי וגם בזה של הבחור שבא להושיעני. תוך שניות ספורות המנוע חזר לרעום והאיש היקר, מלאך צבאות שכמותו, הזהיר אותי לא לכבות אותו בשום אופן ומיהר לדרכו תוך שאני שופכת עליו תודות ותשבחות.

בסופו של דבר הגעתי הביתה בשלום, שמחה, רגועה ומלאת הודיה.

מי אי פעם תיאר לעצמו כמה זה לא מובן מאליו לצאת מהאוטו מדלת הנהג...

בתמונה: אחת שבטח הייתה יוצאת מהאוטו גם דרך פתחי האוורור.

באדיבות Fine Art America