top of page

תקראי לי איציק - טיוטה ראשונה

הפעמים הראשונות.

 

 

"בואי נציץ לך בקו הנישואין" מלחששת סנדי.

אני בקושי יכולה לענות. הפנים שלי קפאו תחת מסכת חימר שהיא מרחה עליהן ביסודיות כמה דקות קודם וכל שיוצא מפי הוא נהמה בלתי מחייבת. החימר שהתקשה סביב שפתיי מונע ממני כל יכולת לעצב מילים ברורות.

"אז בואי נראה", כפות ידיה החמימות אוחזות בכף ידי הימנית. "ממממ" היא מחליקה באצבעה על החריצים תחת גבעת הזרת שלי. "זה לא יקרה בעתיד הקרוב..."

"אמממ ממממי מממן?" שפתיי שואלות מבלי לזוז, והכוונה היא כמובן "אז מתי כן?"

סנדי ממשיכה לחפש קווי נישואין בעיון רב ומוסיפה להמהם מבלי לתת תשובה ברורה.

הכתפיים שלי מתקשחות ובטני נלחצת. כל האפקט של המסאז' המפנק שהיא העניקה לי לפני כן – מתפוגג כלא היה.

מה? יכול להיות שאין לי בגורל שום חתן?

סנדי, מכשושה עם עיני חתול שכמותה, חשה בדאגה שלי וממהרת ללטף את ידי בתנועות עיסוי.

"אל תדאגי תמי. את עוד צעירה. בסך הכול בת עשרים. תספיקי לעשות הרבה בחיים שלך עד שתתחתני. זה חשוב לא פחות."

"מה?" צעקה בוקעת מפי והשבר הסורי אפריקאי חוצה בבעתה את פניי. כל היציקה המפוארת, שהייתה אמורה להוציא רעלנים מעור פניי ולסגור את הנקבוביות, נסדקה והותירה אותי חשופה לרדיקלים חופשיים.

רק זה חסר לי, להיות רווקה זקנה!

סנדי כנראה חשה שהתעסקה עם דברים שהשתיקה יפה להם ומנסה לייפות את עתידי.

"תמי מתוקה, תאמיני לי שזה לא נורא להתחתן באזור גיל שלושים. תראי מה קרה לי שהתחתנתי בגיל עשרים. בסוף התגרשתי ורק בגיל ארבעים מצאתי את נחום המהמם שלי."

גיל שלושים??? שמחת זקנתי. איזה מן עידוד זה?

הפנים שלי כל כך מתכרכמות מהמחשבות המדכאות על כך שכנראה הנסיך שלי לא ממתין לי מעבר לפינה, כך שקולות פיצוח מוסיפים להישמע וסנדי נאלצת לגרד לי את כל השברים עם שפכטל של קוסמטיקאיות ולנגב ביסודיות את מה שנותר מהפרצוף היפה שלי.

בחתונה של אחותי, שלכבודה התפנקתי אצל סנדי בעיסוי מרגיע ובטיפול פנים, אני לובשת שמלה מחטבת שעלתה לי במחיר של משכורת חודשית. בין חיוך מאולץ לנשיקות עתירות אודם ומיץ של דודות שמאחלות לי 'בקרוב אצלך' תוך קריצה רבת משמעות, עיניי סורקות את השטח בחיפושים אחרי נסיך פוטנציאלי.

אך מלבד צמח, שעובד איתי במשרד לענייני קליטה רוחנית בטבריה, ודואג ללחוש לי שאני יותר יפה מהכלה, אני לא מבחינה בשום פוטנציאל ריאלי. גם צמח עצמו לא ריאלי, כי הוא גרוש, וזה מבחינתי לא בא בחשבון.

 

 

הפעם השנייה בה קו הנישואין הארור הזה מכה בי שוב היא בקורס רפלקסולוגיה.

אחרי כמה חודשים מפרכים בהם טובה, המורה המעשית, מלמדת אותנו הליכת תולעת עם הבוהן, פירוק והרכבה של הרגל מחדש ותיפוף קרסוליים, היא מבטיחה לנו שתצ'פר אותנו בסדנת כירולוגיה, כלומר קריאה בכף היד. אני מתייחסת להזדמנות הזו בחשדנות, ומשתדלת להישאר במרחק בטוח ממנה, שלא תעורר בי שוב את טראומת סנדי.

כול חבריי לקורס יושבים ישיבה מזרחית סביב טובה על שטיח בכיתה הקטנה וממש רבים על הזכות להיות אלה שהיא "תקרא" להם בכף ידם. טובה ממששת את דרגות הקושי של הכפות הנדחפות לפניה, משווה גובהי אצבעות ומסבירה על גבעת ונוס ושבתאי. אני ממתינה שזה ייגמר, כדי שאוכל לנסוע בטרמפ עם שרה חברתי שיוצאת לאותו כיוון. התלות הזאת של כל האנשים המבוגרים האלה במוצא פיה של טובה גורמת לי לחייך מתחת לשפם שסנדי מרטה לי. מה הסיכוי שגורלנו ועתידנו באמת כתובים בכפות ידינו?

אחרי שטובה מבטיחה לאחת הנשים שנישאה בגיל מבוגר שהיא תזכה לשני ילדים לפחות, ולאחר שהיא אומרת למישהי אחרת שהיא תיגאל את העולם בזכות הכוכב המיוחד שיש לה על גבעת יופיטר, אני כבר מפסיקה להקשיב. הכול נשמע לי כמו גיבוב של שטויות אני מעדיפה לשרבט דיוקנאות קלילים בקו חופשי של חבריי לכיתה.

עד שפתאום תשומת ליבי שבה לחדר ואני מגלה שכולם מסתכלים עליי.

"כן כן, תבדקי מתי תמי שלנו תתחתן", קוראים בהתלהבות חבריי לקורס.

"לא, לא..." אני מוחה, אבל שרה אוחזת בידי ומושכת אותי אל עבר טובה.

"בטח שאבדוק", טובה מחייכת אליי את חיוך התנין שלה, שנראה לי מאיים מתמיד.

יודעת מה? אני משוחחת עם עצמי בליבי, אולי היא תראה משהו אחר מסנדי וזה בדיוק יוכיח כמה כל הקריאה הזו בכפות ידיים היא הבל הבלים.

אני מושיטה לעברה את כף ידי בכניעה והיא נוברת בה חמושה במשקפי הקריאה המצחיקים שלה.

"תמי המתוקה", טובה פותחת בקולה המתנחמד וממששת את ידי בכפותיה הדביקות.

"אנחנו רוצים לשמוע תאריך מדויק של חתונה", מתבדח יגאל, הליצן הכיתתי, שלמרבית המזל כבר נשוי ואב לילדים.

גיחוך נפלט לי לשמע דבריו אני משתדלת לקחת את הערב ברוח טובה. אין מצב שטובה תעז לנבא לי רווקות נצחית כאן ליד כולם.

"אהההמ" טובה מכחכחת ומקרבת את עיניה אל הקו החמקמק בניסיון לתפוס אותו.

"אתם רואים, חברים?" היא פונה אל שאר הצופים המביטים בנו בעניין, "המרחק בין קו הלב לתחתית הזרת מייצג משך ממוצע של חיי אדם, כלומר בערך שבעים שנה."

כולם מהנהנים. רק אני שומרת על ראש זקוף ופני פוקר.

"אז המיקום של קו הנישואין באופן יחסי בתוך הטווח הזה מצביע על גיל החתונה או מערכת היחסים של אותו אדם", היא מסכמת.

"נו?" לוחצת עליה שרה, "אז עוד כמה זמן תמי תתחתן?"

לקול תרועות חבריי לכיתה טובה שוב מתעמקת בידי ולבסוף פולטת, "יש עוד זמן."

הלב שלי דומם. מה? שוב? זה לא ייתכן.

שרה ממהרת לחבק את כתפי. "מה זאת אומרת?"

טובה מכחכחת שוב ומביטה בי בעיני תנין מבעד למשקפיה. "מתישהו בסביבות גיל שלושים, אולי ארבעים".

נפשי מבקשת למות. למה לעזאזל הסכמתי לשטות הזאת? מי בכלל רוצה לדעת את העתיד שלו? הצילו!

שרה מושכת אותי אליה לחיבוק מנחם ולוחשת לי באוזן, "אל תאמיני לה, היא חתיכת שרלטנית".

המולה של קולות מעודדים ומרחמים נשמעת סביבי בעת שאני עוטה עליי מעיל ומעמיסה את תיקי על הכתף.

באוטו, שרה חופרת לי כל הדרך על חוסר המקצועיות של טובה, וכמה מסוכן להאמין לחובבנים כמוה. היא מבטיחה שתבדוק לי על בן של שכנים של הוריה, בחור מוכשר לכל הדעות, אם הוא פנוי. הפעם היא לא מספרת לי שוב על כמה היה לה קשה להביא לעולם ילדים אחרי שמצאה את איציק שלה רק בגיל שלושים ושבע.

כשהיא מבחינה בדכדוך שהשתלט עליי, הרכב כבר מגיע לצומת גולני, והיא בולמת ליד תחנת האוטובוס שלי.

"אל תדאגי תמי", היא מסובבת לעברי את ראשה ומניחה יד מנחמת על כתפי, "את כזאת שווה, מוכשרת ויפה, שברור לי שכל הנבואות האלה שוות לתחת. אני חותמת לך שתתחתני עוד השנה."

"תודה", אני מנסה לחייך אליה, וכנראה יוצאת לי העוויה משונה.

אנו נפרדות לשלום ואני משרכת את רגליי אל הספסל הריק, צונחת אליו כאחת הזקנות מהשוק.

אלה, אחותי המבוגרת ממני בעשור התחתנה עכשיו בשעה טובה, כשהיא נושקת לשלושים מלמעלה.

צביקה, אחי הסנדוויץ' המעצבן, שתודה לאל יצא כבר מהבית ועושה חיים משוגעים בתל אביב, חגג יום הולדת עשרים ושש והודיע לאמנו המודאגת, שהוא לא מתכוון להתחייב לאף אחת לפני שיצא לטיול ברחבי הגלובוס וירוויח לפחות מיליון לשנה בתור נווד דיגיטלי. (והכוונה היא לדולרים כמובן).

אז עכשיו נותרתי רק אני בבית, בת הזקונים, חשופה ללחציה של אמי, למצוא בהקדם את הנסיך שלי, שחלילה לא אתקע כמו אלה, שהייתה קרעצרק'ה (איטית באידיש) והתחתנה רק בגיל 31. חוץ מלהפעיל עליי לחץ פיזי לא מתון, תפסתי אותה כבר יותר מפעם אחת, מתחננת לחברותיה שיפקחו עיניים וימצאו לי שידוך. רציתי לעזוב מיד את הבית כדי לצאת מסיר הלחץ הזה, אבל אחרי כמה פעמים שבדקתי דירות בעיר עם שותפות הזויות, הגעתי למסקנה שבינתיים עדיף לי לנשוך שפתיים ולחסוך לשנה הבאה.

מלבד עניין השידוכים, אמא גם דחפה את אפה לצד המקצועי ועשתה לי שיחות מוסר על חשיבותו של תואר אקדמי, שכדאי שאוציא לפני שאינשא ואלד ילדים.

כמובן היא גם ניסתה לערב בזה בהתחלה את אבא, שבקושי הוציא את המבט שלו מעמודי המניות בעיתון. הוא רק הנהן, אפילו לא זרק אליי מבט ואמר לה שהוא סומך עליה שהיא כבר תרשום אותי לאן שצריך. לא ציפיתי ממנו ליותר מזה. מגיל אפס הרגשתי כמו בת לאם חד הורית, כי תורם הזרע היה עסוק רוב היום בעבודתו ברפאל. הוא דאג לנו לבית גדול במושב הדתי הסמוך לעיר הקודש הצפונית ושלא יחסר לנו דבר. הדבר היחיד שחסר לי היה תשומת לבו, אבל זו כבר הייתה דרישה מופרזת. אז הסתפקתי בגוננות היתר של אמי, שניסתה לאזן, והתרגלתי להדהוד של הבית הריק כשהייתי שבה אליו מפעילויותיי בעיר או בכפר.

האוטובוס מגיע וקוטע את מחשבותיי. אני עולה עליו, והנהג העצבני מאיץ בי, "יללה מותק, כנסי כבר, חבל על הזמן."

 

 

פעם שלישית גלידה.

 

הפעם השלישית נחתה עליי בביתו של כבוד הרב.

זה היה כשכבר הפכתי לסוג של בת בית אצלו.

באתי להתייעץ איתו לגבי לימודי הילינג, שקרצו לי מפרסומים בעמודים האחוריים של העיתון.

הילינג? הוא גירד בפדחתו, זה יכול להיות מרתק, אבל גם מאד מסוכן. הזדקפתי בסקרנות. מה כל כך מסוכן בהעברת אנרגיות טובות למטופלים?

הכול תלוי במורה. אם הוא ירא שמיים ומחובר לבורא, ודאי שאין שום בעיה. אבל אם הם מתחילים עם חיבור למדריכים וישויות רוחניות שאין לך מושג מה המקור שלהם, תתרחקי מהם כמו מאש!

נרתעתי לאחור. נשמע קצת מפחיד העסק. לא הייתי סגורה שבעפולה, בבית הספר הגדול לרפואה טבעית, אפול בהכרח על מורה בעל תשובה או דתי מבית.

בכל אופן, תמי, הרב נשען על כסאו המסתובב, שהשמיע חריקה של קוצר רוח, מה שלומך? את יוצאת עם בחורים?

בלעתי את הרוק ברעש. נבואות הזעם של סנדי וטובה עדיין הדהדו במוחי כמו דלתות נטרקות.

כן... יוצאת מדי פעם, אבל עדיין לא הכרתי מישהו שבאמת מצא חן בעיניי.

טוב, נו, מלמל הרב, עם יד כזו רוחנית ברמה כמו שלך, באמת קשה למצוא יהלום כמוך.

נגעתי בלחיי הלוהטות. מה זאת אומרת עם יד כזאת?

נו, המשיך הרב, יש לך יד כמו של... נביאה. הצורה של האצבעות, המבנה... פשוט משהו מיוחד.

עד כה הידיים שלי תמיד נראו לי האיבר המכוער ביותר בגופי. המפרקים המסוקסים והגודל, הזכירו לי יותר ידיים של פועל בניין. ומאז שהתחלתי עם הרפלקסולוגיה, כבר לא יכולתי יותר לטפח את הציפורניים, ונאלצתי לקצוץ אותן ללא חמלה עד לבשר.

תראי לי רגע את יד ימין שלך, ביקש הרב, והושטתי לו אותה ללא חדווה.

הוא כופף את ראשו המקריח קדימה ועיין בה עיין היטב, תוך שהוא נמנע מכל מגע קל שבקלים.

כן, כמו שחשבתי... הוא דיבר בעיקר לעצמו.

מה חשבת? הדופק שלי האיץ את מרוצו.

ייקח לך זמן למצוא מישהו ברמה שלך.

בום!

דיי!

לא!

לא שוב!

לא היו בעיניו רחמים או צער, אלא חיוך זחוח.

לא נורא תמי, בינתיים תְּפַתְּחִי את היכולות הרוחניות והתורניות שלך ותוכלי להיות מטאור.

את מי מעניין מטאור? רציתי לזעוק. אני רוצה חתן! רוצה ילדים! כל החברות שלי כבר נשואות עם בטן. רק אני אסתובב כמו קבצנית ואחכה למזל שלי שייזכר לבוא מתישהו???

ניערתי את ראשי בזעם ושכחתי מגינוני הכבוד במחיצת כבוד הרב.

איך אתה, רב גדול ומאמין, מעז לומר נבואות כאלה לבחורה צעירה?

איפה 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'??? מה עם הכוח של התפילה? מה עם שערי דמעה שלא ננעלו?

אתה רוצה להגיד לי שאם נגזרה עליי גזירה מסיבות כאלה ואחרות, אין לי שום אפשרות לשנות אותה בעזרת תפילה? צומות? תהילים?

זה לא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שכבר שלושה אנשים מתעקשים לומר לי את אותו הדבר. שאני הולכת להישאר בתולה זקנה עד גיל 30 או אולי אפילו 40. מה נסגר? ריבונו של עולם!

הרב השפיל את מבטו בענווה.

את צודקת תמי. בוודאי תפילות יכולות לשנות גורלות.

יכול להיות שאם תתפללי חזק, הקב"ה ייקח בן זוג פוטנציאלי ממישהי אחרת ויביא אותו דווקא אלייך. אנחנו לא יודעים את החשבונות של ריבונו של עולם, וכן, תפילות בהחלט מסוגלות לחולל שינוי בתוכניות הנסתרות מעינינו.

יופי, אמרתי וקמתי על רגליי. אז אני הולכת מכאן לקבר רבי מאיר בעל הנס, לקרוע שערי שמיים. למרות ששמחתי לא הייתה שלמה. מה זה הקשקוש הזה לגבי מישהי אחרת? בורא העולם לא יכול לברוא מספיק גברים בשביל כולן?

הרב חייך בהבנה.

תתפללי גם עליי, יצחק בן לודמילה, שאזכה למצוא את הזיווג שלי משורש נשמתי.

בשמחה, התאמצתי לחייך. שכולנו נזכה בקרוב.

 

 

הוויכוח

איך הגעתי לרב ברקת והפכתי לתלמידתו ולבת בית בביתו, זה כבר סיפור בפני עצמו.

הכול התחיל מהוויכוח בן האלף ביני ובין אמי יולדתי. כשבקושי החזקתי מעמד בתיכון, ורק בזכות הלחצים האיומים שלה הוצאתי תעודת בגרות, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אשוב עוד לספסל לימודים כלשהו. בטח לא אקדמי, עם מבחנים וסמסטרים.

ידעתי שאני FREE SPIRIT וזקוקה ללימודי אמנות ועיצוב, או לחילופין מתאים לי משהו מעולם הרפואה הטבעית. לא אהבתי את בני גילי וליבי משך אותי דווקא לחברויות עם אנשים מבוגרים.

על כן התחלתי לחפש מוסדות של רפואה משלימה שיסכימו לקלוט סטודנטית חופשיה כמוני.

בינתיים אמא לא חשבה לקחת פסק זמן מהמכבש שאהבה להפעיל עליי, ותוך כדי שנת השירות השנייה שלי ניסתה לנפנף לי ביתרונות של תואר אקדמי ואפילו ציינה כמה זה יכול להעלות את קרני בעיני חתנים פוטנציאליים. אם זה מה שחשוב להם, נחרתי בבוז, סימן שהם לא מתאימים לי!

 

אני אומרת לך, רק עם תואר מהאוניברסיטה יסתכלו עלייך. בלי זה תלכי לשטוף כלים במסעדה או תעבדי במשק בית.

אמא הייתה נחרצת. שבילי זיעה ניגרו על מצחה והיא התנשפה מהצעדה ומן החום.

ממש לא. התעקשתי כנגדה. אם אני למשל אצייר או אהיה אמנית, אני אתפרנס מהיצירה שלי.

החצאית הארוכה והצרה שטופפתי בה בצעדי בובה סינית איימה להיקרע.

גם אמי נראתה סובלת בחצאית חסרת הצורה שהחליפה את מכנסיה הקבועים, והיא ניגבה עם טישו את פניה. אוף איזה חום מהגיהינום יש בטבריה הזאת.

עוד תראי שאני צודקת, היא אמרה, ויום אחד תודי לי.

גיחכתי. הוויכוח בינינו נראה נצחי. כבר לפחות שנה התעופפו בביתנו שתי דעות שונות לחלוטין. זו הייתה הסיבה בגינה מצאנו את עצמנו צועדות ביום חמסין לבושות הכי צנוע שרק אפשר, במעלה רחוב שטראוס, בדרכנו אל ה"בורר" שיפסוק בינינו.

תכלס, היום, כשאני חושבת על כך ממרחק השנים, אני מהרהרת באמי האהובה, שהספיקה בינתיים להשיב את נשמתה לבורא, כמה השפעה הייתה לה עלי. והרי יכולתי אז פשוט לצפצף על דעתה וללכת ללמוד מה שמתחשק לי. וכי היא זו שתחליט בשבילי מה אלמד ובמה אעסוק? אנחנו חיים במאה העשרים ואחת וכל אחד חופשי לנפשו.[NM1] 

אבל הסכמתי להצטרף אליה למסע רגלי מתחנת האוטובוס במרכז העיר, דרך השכונה העתיקה עם הבתים הרעועים שנבנו מאבני בזלת שחורות, אל ביתו של הרב ברקת אי שם בין המדרכות והגדות הנמוכות שאד של חום עולה מהן, כדי שהוא יקשיב מה יש לנו לומר ויכריע את עתידי.

מצחיק שדווקא אמא הייתה זו שהציעה שנפנה לרב. אמנם הגדרנו את עצמנו כבית דתי לאומי, אבל אמא לא הייתה בדיוק הטיפוס שמקשיב לרבנים. אמי הייתה אישה מאמינה, אך חיצונית היא לא נראתה דוסית קלאסית. היא נהגה ללבוש מכנסיים ולא כיסתה את ראשה המתולתל.
בשבת, אם היה לדעתה צורך, היא לא היססה לכבות את האור, ואם אני המתחזקת, סירבתי לספר לה על מה שקרה לחברה שלי מחשש שאעבור על איסור לשון הרע, היא הייתה נוזפת בי, נו, לא צריך להגזים.

על הרב ברקת היא שמעה ניסים ונפלאות משכן שלנו, שנמנה על תלמידיו הנאמנים. הוא תיאר אותו כידען גדול וכרב קבליסט, שמקבל אליו אנשים ותוך רגע מגלה את צפונותיהם ויודע להמציא מזור לכל קושיה או מחלה.

כשהחלטתי עם עצמי שאלך ללמוד איור וחסל, אמא הזדעזעה לשמוע שמקבלים שם רק תעודה מקצועית ולא תואר, וחשה כל כך חסרת אונים, עד שגייסה את כבוד הרב שיידרש לסוגיה הקשה.

הסמטאות הציוריות שעברנו דרכן הכניסו אותנו לאווירת טבריה הקסומה של פעם. בתי אבן ישנים וחצרות מדיפות ניחוח גרניום ונענע, כמו גם ריחות של בישולים לשבת בסירי אלומיניום גדולים. רק החום הכבד גרם לנו לגרור רגליים במורד רחוב ציפורי [NM2] ובמעברים מרחוב לרחוב.

סוף סוף מצאנו את מספר הבית של הרב ברקת ונכנסנו מתנשפות אל החצר הפנימית שהובילה אל ביתו הרעוע. חתולה שחורה זינקה מולנו ושתינו צווחנו בבהלה. טיפסנו במדרגות עקומות וריח חזק של אקונומיקה קידם את פנינו במרפסת הכניסה. אמא הציצה שוב בפתק בידה לוודא שהגענו למקום הנכון.

דלת הכניסה הפשוטה הייתה פעורה לרווחה, וכשהתקרבנו לנקוש עליה, גל עכור של מי ספונג'ה ניגף על רגלינו. איש מיוזע וממושקף עם זקנקן מאפיר בהה בנו בחוסר אמון כאשר הבין מה עשה.

סליחה, הוא אמר, לא ידעתי שבדיוק תבואו.

אמא כחכחה, זה הבית של הרב ברקת?

כן, אמר האיש, נוקש עם המגב ברצפה, זה אני. ברוכות הבאות.

בהינו בו בחזרה. זה הרב ברקת המהולל? נראה לי ששתינו ציפינו לפגוש מישהו בסגנון אליהו הנביא, עם זקן לבן וארוך, המתנהל בנחת בגלימה ארוכה, ומה רבה הייתה אכזבתנו לגלות אדם בסביבות שנות החמישים לחייו, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים וכיפת בד שחורה מונחת מקומטת על מצחו המנצנץ מזיעה.

עוד כמה רגעים אני מסיים פה, הוא אמר, והפנה אותנו אל חדר פנימי עמוס בספרי קודש לרוב, שנשב ונמתין לו. דילגנו על הלכלוכים, התיישבנו והבטנו זו בזו בעת שהוא הוסיף לגרוף מים מטונפים בשצף קצף החוצה אל המרפסת ממנה באנו.

כעבור דקות אחדות הוא נכנס אל החדר עם בקבוק מים ושתי כוסות ומזג לנו. הוא צנח בכבדות אל הכיסא המסתובב שכמעט קרס תחתיו, סידר את כיפתו והתבונן בנו.

כן, אז במה אפשר לעזור?

אמא לקחה לידיה את המושכות. הבת שלי מתלבטת מה ללמוד ולאיזה כיוון לפנות. אני חושבת שהיא צריכה ללכת לאוניברסיטה, ולה יש בראש דברים אחרים. מה אומר כבודו?

כבוד הרב נעץ בי מבט תכול עיניים מבעד למשקפים כסופי המסגרת. מה שמך?

תמי. בלעתי רוק. מעולם לא נתקלתי ברב מקובל, כל שכן באחד שפונה אלי ישירות.

הוא נטל פיסת נייר וזנב עיפרון משולחנו המבולגן ורשם. תמר בת?

ישראלה, אמא מיהרה לומר. אבל זה לא תמר, אלא תמימה. תמימה בת ישראלה.

אהה, הרב פזל אליי מעל משקפיו. בחורה תמימה? חה חה.

חשקתי את לסתותיי. מעולם לא סבלתי את שמי המלא, והעדפתי לתת לחפרנים למיניהם להאמין ששמי הוא באמת תמר.

הוא ביקש את תאריך הלידה שלי, רשם גם אותו, והחל לחשב חישובים. מצאתי את עצמי עוצרת נשימה. מה הוא משרבט לו שם?

הוא סיים והסתובב מצד לצד בכיסא המצרצר  ושוב תקע בי מבט בוחן כליות.

את נמשכת מאד לקבלה ולמיסטיקה. הוא לא שאל, אלא ציין עובדה. מה שנכון נכון. באותה תקופה מצאתי את עצמי תכופות מעלעלת בספרי קבלה ומוסר בחנויות לספרי קודש. ובשבוע הספר שחל שבועות ספורים קודם לכן, במקום לפקוד כהרגלי את הדוכנים לספרות יפה, גמעתי בצמא את ההקדמה של ספר נידח שהודפס מחדש באותיות מאירות עיניים ועם ניקוד, מנסה לפענח בו קטעים בארמית מספר הזוהר הקדוש.

איך כבודו יודע? שאלתי ברעדה.

תסתכלי בכף היד שלך ותראי מתחת לקו החיים קו נוסף מקביל אליו. איך הוא ידע שאני יודעת מה זה קו החיים? התבוננתי בכף ידי הימנית ועקבתי אחרי הקו האלכסוני שמעולם לא הבנתי את משמעותו.

כן, זה קו הקבלה, שמעתי את קולו. גם בלי לראות את כף היד שלך אני יודע שהוא שם. לנשמה גבוהה כמוך ברור שיהיה קו כזה.

נשמה גבוהה? הרגשתי את חזה של אמא מתנפח מגאווה לידי.

אז מה כבודו מציע לה ללמוד? אמא הפרקטית הייתה חייבת להוריד מחמאה כזאת לפסים מעשיים. משהו באוניברסיטה? תקווה גדולה נמסכה בקולה.

הרב הסיר ממני את מבטו והתרכז עכשיו באמי.

אוניברסיטה? הוא שאל בטון מזלזל.

עכשיו יכולתי לחוש את נשימתה של אמי האקדמאית נעצרת.

אוניברסיטה שמוניברסיטה, הרב ירק בזעף, היא המקום האחרון שמתאים לנשמה כזאת. את לא מכירה את הבת שלך? תהה בפליאה. היא טיפוס של זבנג וגמרנו. ממש לא מתאים לה לבזבז זמן במוסד אקדמי. מה גם שכל כך הרבה רוחות של טומאה נושבות שם וזה לא שייך לאף בת ישראל כשרה וצנועה.

וואלה, התחלתי לחבב את כבוד הרב.

אמא פערה את פיה וסגרה אותו. הו כן, הוא הצליח לסתום לה את הפה, וזה ממש מצא חן בעיניי.

בכל זאת היא ניסתה לברר, אז מה אתה כן ממליץ לה?

הרב הסתובב שוב לכיוון שלי וחיוך חם האיר את פניו.

מה זאת אומרת? ללמוד וללמד תורה!  בבוא היום היא תהיה מטאור ותמלא אולמות עם דברי התורה שלה. אלפים יבואו להקשיב לה.

צמרמורת נעימה אך מטרידה חידדה את בשרי. ללמד תורה? אם להודות על האמת זה לא בדיוק העתיד שצפיתי לעצמי. בטח לא להיות מורה. הוראה נראתה לי המקצוע שהכי רחוק ממני בעולם.

מה עם רפואה טבעית? העזתי לפתוח את פי.

גם זה מתאים לך, הרב הנהן במרץ. את יכולה ללמוד רפלקסולוגיה ולטפל באנשים. יש לך אנרגיה טובה ונקייה.

פניה של אמא התכרכמו. היא לא ציפתה לשמוע תחזיות שונות בעליל מהעתיד שהיא תכננה לי.

את גם יכולה לכתוב ספרי ילדים ולאייר אותם, הרב הוסיף. את מוכשרת באמנות וגם זה אפיק פרנסה שיכול להתאים לך. אבל הכי הכי תהיי טובה בללמד. אנשים יעופו עלייך.

ניסיתי לנשום ולעכל את דבריו. הוא הוסיף להביט בי בחיוך חמים. יש לך עוד שאלות? אני כאן בשבילך.

השכן שלנו טען שהרב ברקת מאד מבוקש ושיושבים אצלו בתור כדי להתייעץ אתו. תגידו תודה אם הוא לא יעיף אתכם אחרי עשר דקות, הוא הזהיר את אמי, אין לו הרבה סבלנות וזמן פנוי.

הרב ישב מולנו בחיוך רחב וכמו ציפה שנשאל אותו כל מה שרק מטריד אותנו. קפצתי על ההזדמנות לשאול אותו על שינוי השם ששקלתי מזה כמה חודשים, פשוט להחליף את תמימה הנוראי לתמר ודי.

בשום פנים ואופן לא משנים שם סתם ככה, הוא נזף בי. אם את רוצה שינוי אז את יכולה רק להוסיף עוד שם. הוא פשפש בפתק ששרבט בו את החישובים שלו ובחן את המצב. כן, יכולים להתאים לך השמות דבורה, ציפורה או שרה, את יכולה לבחור.

גוועלד, חשבתי באימה, מה זה השמות הסבתאיים האלה?

כבוד הרב שחש בהתנגדות שעלתה ממני ניסה לרכך את דבריו.

השם תמי תמיד יהיה שמך העיקרי, ואילו השם הנוסף פשוט יאזן אותך.

וכאן הוא החל לתאר באוזנינו את שלל מעלותיי, תכונותיי, נטיותיי וחסרונותיי, שרק שם נוסף עשוי לאזן ביניהם.

לאמא שוב נשמטה הלסת מהדיוק בו הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. כדי לאזן את המטוטלת של הרצונות שלך את חייבת שם נוסף, הוא פסק. מכיוון שמוחי פעל בקדחתנות, הוא הרגיע אותי שאיני חייבת להחליט באותו רגע, ושאחשוב על כך בנחת בבית.

ומה עם חתן? אמי התעניינה.

שוב הם דיברו עלי כאילו אני לא נמצאת שם.

יש לך בת מאד מיוחדת, והיא תצטרך מישהו מיוחד כמוה. לאט לאט. קודם כל שתלמד ותתחזק בתורה, ואחר כך נראה.

אמא שוב ירדה לפסים ארציים. אז איפה אתה מציע שהיא תלמד?

הרב שלף לנו מיד מפנקס טלפונים מהוה את מספר הטלפון של גרי יהוידע, הרפלקסולוג שנמנה אף הוא על תלמידיו.

תגידי לו שאני הפניתי אותך ושיעשה לך הנחה. הוא אמר בחביבות.

ומה עם לימוד תורה? אמא הקשתה.

יש המון מקומות. אני מציע שקודם כל תתחילי לקרוא את ספר הכוזרי ואת חובות הלבבות. את מוזמנת גם לבוא לשיעורי פרשת שבוע שאני מעביר כאן כל מוצ"ש. אלה שיעורי קבלה, ומגיעות גם נשים.

אולי כבודו יכול לקחת אותה תחת חסותו? אמא הציעה בתום לב.

וכאן, גבירותיי ורבותיי, התחיל הסיפור האמיתי.

 

 

 

ישראלה

 

היום הגיע למשרד שלנו מקרה נורא ואיום.

אשתו של רופא שיניים ידוע גילתה לרחל העו"סית שבעלה מכה אותה כבר שנים. היא עוד איכשהו ספגה את זה, אבל כשהוא התחיל לפגוע גם בבתה הצעירה, היא החליטה לשים סוף לדבר ופנתה למחלקת הרווחה במועצה ורחל קלטה אותה.

אחרי שיחה דחופה שערכנו, הוחלט שאני אהיה זו שאדבר עם רופא השיניים הידוע.

לבשתי על פניי את הארשת הקשוחה שלי, וכשהוא נכנס והתיישב בחיוך זחוח, אמרתי לו שאנחנו יודעים הכול, ושאם הוא יעז להרים יד עוד פעם אחת על אשתו או על  מישהו ממשפחתו, נעשה לו שיימינג ברשתות וכמובן גם תוגש נגדו תלונה במשטרה.

איזה תענוג זה היה לראות את הפנים שלו מחווירות, כמו גנב שנתפס בקלקלתו. הפרצוף היפה שלו הפך לבן כמו הדף עליו רחל רשמה את פרוטוקול השיחה. הוא מיד התחייב בפנינו ואף חתם על הסכם שהכנתי מראש, שלעולם לא ינהג באלימות, ויכבד את אשתו כראוי.

נבחתי עליו שנעקוב אחריו באופן צמוד וראיתי את הזיעה נוטפת לו מהקרחת.

עולב של בן אדם.

כשהוא יצא משם, רחל ואני החלפנו כִּיפִים וצחקנו בהקלה.

ואז ראיתי על הצג חמש שיחות שלא נענו מאמא.

"למה את לא עונה לי?

חשבתי שאני חוטפת שוב התקף לב. איזו מין בת את? אני לא יכולה לסמוך עלייך שתעני לי בשעת חירום?"

לכי תסבירי לה שהרגע טיפלת במקרה חמור של אלימות במשפחה ואולי הצלת לא רק אישה אחת, אלא את כל שרשרת הדורות של הבנות הבאות במשפחה.

"אני כבר יוצאת אלייך אמא", ניסיתי להרגיע אותה, וניתקתי כשהיא עדיין מקטרת מעבר לקו.

אחזתי בתיקי, נופפתי לרחל ולכל מי שראיתי במסדרון של המועצה, ומיהרתי להיכנס לרכב ולנהוג לכיוון טבריה.

אמא שלי תמיד הלחיצה אותי. כבר משחר ילדותי נהגה לקטר, להתמרמר ולבקר. לקח לי שנים רבות להשתחרר ממנה. ואולי לא? גם היום היא ממשיכה לתמרן אותי במניפולציות רגשיות. אבל הפעם לפחות אני מודעת. זה בוודאי משנה.

לנשום עמוק, פקדתי על עצמי כשחלפתי על פני ניחוח הפרות של בית קשת, תחשבי על דברים משמחים.

אלה נשואה, סוף סוף. אחרי שנים מורטות עצבים, הבררנית הזאת בחרה בחמד של בחור והתחתנה בגיל שלושים עם גל, שעובד כרופא מתמחה בתל השומר. ברוך ה'! עכשיו שרק לא יתבטלו וגם יספקו לנו נכדים...

צביקה החמוד והשובב, מטייל לו עכשיו בעולם ושולח לי למייל תמונות ממקומות יפיפיים ומסוכנים. ה' ישמור. לא יודעת מה זה הג'וק הזה שנכנס לו לראש לנסוע לדרום אמריקה, עם כל סוחרי הסמים שמסתובבים שם. מקווה שהוא יודע לשמור על עצמו.

ותמי, הו כן, תמי. בת הזקונים החמודה שלי.

וואו, איך הרב ברקת קרא אותה אתמול כמו ספר פתוח. לא ענה לי בכלל על הציפיות והפתיע לגמרי. אם קיוויתי שבעקבות הפגישה הזו היא תירשם ללימודים באוניברסיטה התבדיתי לגמרי.

אז שתהיה מורה או מרצה ליהדות. זעל זייען[NM3] , שיהיה. העיקר שהיא תמצא חתן יותר מהר מאחותה, אולי לפחות הוא יהיה משכיל. אוי, רק שלא תחפש לה איזה ישיבניק שרק לומד תורה.

די, חיובי, אמרתי לחשוב חיובי.

העלייה לצומת גולני מתפתלת לה בעצלתיים. הכביש די עמוס ונראה שייקח לי לפחות עוד רבע שעה עד שאגיע לבית האבות.

טיפוס מיוחד הרב ברקת. מאד ישיר ואין ספק שיש לו כוחות.

עמד לי על קצה הלשון לשאול אותו על עצמי ועל שמואל. כמו גוש ברזל עמד לי במרכז הגרון, לוהט ומר. מה יהיה עלינו? האם אפשר לשפר את המצב?

אבל אני מתורגלת בדחיסת הבעיות שלי מאז שנולדתי. מה פתאום שאשתף רב? ובטח לא ליד תמי התמימה שלי. שיעזור לה ויקדם אותה עם הכישורים המיוחדים שלה.

מדי פעם הרב נעץ בי מבטים, והייתה לי תחושה חזקה שהוא יודע בדיוק מה עובר עליי.

אילו רק היה שואל אותי על עצמי, עוד הייתי עלולה לקרוס שם. לכן עטפתי את עצמי בהגנה ומיסוך חזקים והוא חזר להתרכז בתמימה ובעתידה.

מצחיק שלבשתי לכבודו חצאית. אמא כבר לפני שנים הביעה את אכזבתה ממני על כך שאני לובשת מכנסיים והולכת ללא כיסוי ראש.

מה שבאמת הרשים אותי ברב ברקת היה, שהוא לא הסכים לקחת כסף. הוא טען שהוא לא לוקח גרוש מאף אחד מהפוקדים את ביתו ומבקשים את ברכתו. זה כבר מצא חן בעיניי, היושר הזה שקשה למצוא כיום בקרב השרלטנים הרבים מספור.

אחזתי בידי שטר של מאה שקלים ולא ידעתי מה לעשות אתו.

הרב ציין שאם אני רוצה לתרום להוצאת הספר הבא שהוא עובד עליו, אוכל לשלשל את הכסף אל קופה מיוחדת שעמדה על שולחנו. מיד תחבתי את השטר דרך החריץ ושמחתי להיפטר ממנו.

נשימתי נעתקת כמו תמיד, ברגע בו הרכב חולף על פני כפר זיתים ולפתע מתגלה מולי הכנרת במלוא הדרה הכחלחל ואני מרגיעה את אמא שמתקשרת שוב לשאול היכן אני.

"נו, כמה זמן לוקח לך לבוא?" היא רושפת דרך הדיבורית, "יכולתי כבר למות פעמיים."

שוב אני שואפת אוויר ופולטת אותו באיטיות.

"עוד חמש דקות אמא."

"אני מקווה שעוד אישאר בחיים ולא תמצאי גופה."

על גופתי המתה תמותי עכשיו.

 

 

ישראלה

 

כבר שש בערב.

אני חוזרת הביתה מותשת מהביקור אצל אמא.

רק טענות ומענות יש לה, במיוחד כלפיי, בתה הבכורה.

כאילו אני אשמה במצב שלה, במחלות, ברגליים הכבדות, בהתקפי הלב הפוקדים אותה אחת לכמה חודשים ובמותו של אבא בטרם עת.

הבית חשוך.

בכל הבתים בנווה שנהב, המושב הקטן שלנו המיתמר בראש הר גלילי, כבר דולק אור בחלונות.

תמי כנראה בקורס גרפיקה.

שמואל עדיין לא חזר מהעבודה. תודה לאל.

אני תוקעת מפתח במנעול החלוד והדלת מסרבת להיפתח. כמה פעמים כבר ביקשתי משמואל לטפל בבעיה הזאת? כל פעם אני מאיימת שאזמין איזה הנדימן וזהו, והוא מזדעק שחבל על הכסף ומבטיח לשמן אותו בעצמו לפני יום שישי, וההבטחה הזו עדיין תלויה ועומדת.

אני מנערת בתסכול את הידית, וכמעט עוקרת אותה ממקומה.

לבסוף הדלת מתרצה ומואילה בטובה להכניס אותי לביתי.

צינה קלה מקדמת את פניי וריח של כביסה מעופשת שעדיין עומדת מהבוקר במכונה.

מה לעשות קודם? לטפל בה, או לאכול? הבטן שלי מקרקרת בטרוניה.

אני זורקת פרוסת לחם מקמח מלא למיקרו וממהרת להעביר את הבגדים הרטובים למייבש. איזה מזל שיש לנו את כל המכשור הזה. אמא שלי נאלצה בילדותה לכבס ביד את כל הבגדים של משפחתה, על עשרת ילדיה, ולגהץ אותם אחד אחד עם מגהץ פחם. אם היה נופל פחם על אחד מהבגדים הלבנים, היה עליה לכבס מחדש, לתלות על החבל שנמתח בין חלונות הבתים ולגהץ שוב.

המייבש פועל, המיקרו משמיע גלינג ואני מוציאה את הפרוסה ומניחה על הצלחת.

בעזרת השלט אני מדליקה טלוויזיה ומזפזפת בין הערוצים. סרט בשחור לבן תופס את עיניי.

זה ג'יימס סטיוארט. מעולה!

הסכין מורח שכבה עבה של חמאה על הפרוסה. בינתיים המים מקפצים נרעשים בקומקום ואני מרגישה התחלה דקה של מיגרנה פועמת ברקותיי. מהר, אשתה אקמול פורטה עם קפה, כדי לתפוס אותה בזמן.

בנגיסה הראשונה מהלחם אני עוצמת עיניים לרגע ומתענגת על הטעם הממלא את פי.

אין על לחם עם חמאה. באמת שלא צריכה יותר מזה.

אחרי זה אני בולעת את הכדור, שלא יהיה על קיבה ריקה, וכעבור כמה דקות גופי כבר משתרע מובס על כורסת הטלוויזיה ואני נשאבת לתוך העולם המתוק בשחור לבן של חג המולד ואל המשפחה המאושרת שג'יימס כל כך שמח לחזור אליה.

כשעיניי נעצמות בנמנום נעים, שמואל חוזר מהעבודה ותוקע בי מבט קשה.

"שוב נרדמת מול הטלוויזיה?"

אני רוצה לספר לו על אמא והתקף הלב המדומה שהיה לה, אבל הוא לא נראה במצב רוח להקשיב. הוא שקוע בצרות שלו. זה לא הולך להיות טוב. אני כבר מריחה את התסכול והזעם באוויר.

כל רצוני הוא ללכת למיטה ולהירדם לתמיד. טוב, לא לתמיד, אבל לפחות עד הבוקר. אבל אני יודעת ששמואל לא יאהב את זה, ובכלל הבטחתי לעצמי שאעשה הכול כדי להחזיק את הזוגיות שלנו.

אז אני מתיישבת בגוף רצוץ מולו במטבח, אחרי שמיהרתי לחמם לו שניצל תירס עם שאריות מהחמין הצמחוני משבת. הוא יושב כפוף ומכונס בתוך עצמו ונועץ את המזלג בתפוח האדמה הראשון שנקרה בדרכו.

"הנבלות האלה מגרמניה", הוא יורק פירורים על השולחן תוך כדי דיבור, "הבטיחו שירכשו מאיתנו את מערכת הטילים החדשה ובסוף התקפלו והתאדו."

אני משתדלת להיראות מתעניינת ומזועזעת מההפתעה הזאת. למרות שבראשי אני נזכרת שהבטחתי לרחל להכין לה רשימה של פסיכולוגים בגמלאות שאולי יהיו מוכנים להתנדב לסייע לנשים גרושות בשטח המוניציפלי שלנו.

"אז מה אתה מתכוון לעשות?" אני שואלת באמפתיה.

פניו של שמואל מתכרכמות.

"מה אני מתכוון לעשות?" הוא מחקה אותי בלעג.

המיגרנה מחדשת את אחיזתה בראשי ושולחת זרמים צורבים ברקותיי.

הוא דוחף את הצלחת ומנחית מכה אדירה על השולחן. השניצל קופץ ונוחת בחזרה על תלולית הקטשופ ונתזים ממנו משפריצים על השולחן הבוהק.

"מה נראה לך שאני מתכוון לעשות?"

גופי קופא. לא יודעת מה כדאי לומר עכשיו, שלא יכעיס אותו עוד יותר.

"מה?" אני ממלמלת.

"מה מה? לתבוע ת'צורה של האמ'אמא שלהם! זה מה שאני מכוון לעשות!"

"מצוין." אני מנסה לסגור את העניין.

שזה ייגמר רק בזה. בבקשה שזה ייגמר רק בזה.

"את לא מבינה שום דבר! אז מה את מקשקשת?" פניו מאדימות והוא מתנפח.

"מה אתה רוצה ממני שמואל?" אני מנסה להבין.

"אני רק רוצה שתקשיבי לי, בלי לדבר שטויות."

אני סותמת את פי ומחבקת לעצמי את המרפקים.

תשתקי עד שזה יעבור לו. פשוט תשתקי.

הוא מוסיף עוד לצעוק ומכה עוד כמה פעמים בשולחן.

בינתיים אני שואפת אוויר ונושפת. לאט לאט. משתדלת לא להסתכל בפניו הזועמות. למה לעזאזל התחתנתי עם הטיפוס העצבני הזה? משתדלת לא להתבונן בו, ומצד שני נזהרת לא להסיט לגמרי את פניי, שלא יאשים אותי שאני לא מקשיבה לו.

אחרי זמן מה הוא מתעייף ומכריז שהוא הולך להתקלח.

אני משליכה את השניצל המדמם אל הפח ומדיחה את הכלים בכיור.

ג'יימס סטיוארט, הג'נטלמן העדין, כבר רחוק ממני שנות אור.

כמה נחמד היה לצלול אל עולם פנטסטי לשעה קלה.

הכביסה שיצאה מהמייבש חמימה וריחנית. אני מחבקת את הבגדים אל חיקי ומשתדלת לקפל אותם בזריזות.

תמי נכנסת הביתה ושואלת אם אבא כבר חזר.

"כן" אני עונה לה ומביטה כלפי מעלה.

"אממ" היא נוהמת ונוברת במקפיא. "נגמר השניצל תירס?"

כן, כמה חבל שזרקתי הרגע שניצל שלם שלא נאכל.

היא משרבבת את שפתיה בעצב מעושה ונאלצת לחתוך לעצמה כמה ירקות לסלט.

אני מביטה בה מבעד למסך ערפל מיגרני.

היא כל כך יפה ורזה ועדינה. רגש של רחמים מהולים בצער מציף אותי. שרק תמצא חתן מתאים.

ורגוע, ריבונו של עולם, בבקשה שיהיה רגוע.

 

 

 

תמי

 

אני יורדת מהאוטובוס הדחוס ליד החוף הנפרד, עם בחילה מריחות הזיעה שגדשו את החלל הצר. אוויר מלוח ממלא את אפי ואני שואפת אותו כמו אדם עם קוצר נשימה. הצעדה בחום הממיס לא תורמת לי לתחושת רווחה.

בכניסה לעזרת הנשים המחשבות על רווקות נצחית מדכאות אותי. אלמלא האמונה בבורא, הייתי כבר שואפת טיפקס או קופצת מהמצוק הארבל.

השיחה עם הרב הותירה אותי עם תחושת כבדות בגפיים. בקושי רב רגליי משרכות את דרכן בין נשים, צעירות וזקנות, מכל המינים והצבעים. אני נדחפת כמה שיותר קרוב לאבנים, למרות העומס. עד שמתפנה לי מקום שאני קופצת עליו יחד עם עוד שתי נערות, הספקתי כבר לקרוא פרק תהילים.

ידיי נוגעות בציון הקריר ואני מניחה את מצחי צמוד אליו.

אלוקיי. אתה שומע?

מימיני יפחות ומשמאלי מלמולי תהילים. כמה רגעים בעיניים עצומות ואני חשה שעפתי לעולם אחר. עת רצון.

אלוקים שלי. בבקשה ממך. אני מתחננת.

אל תשאיר אותי לבד כל כך הרבה שנים.

אני רעבה לאהבה. צמאה למגע. משתוקקת לילדים. מתאווה להקים בית בישראל.

דמעות נושרות מריסיי ומאפי. כולי רועדת.

בבקשה ממך, בורא כל יכול. עזור לי שאמצא אותו בקרוב. אנא!

אני מוכנה לעשות הכול כדי לשנות את הגורל שלי. מוכנה לצום. מוכנה לשתוק. לעשות תענית דיבור. לקרוא את כל ספר תהילים. מה שרק יכול לעזור.

הרי לא ייתכן שנגזרה עליי גזירה וזהו. למה בראת תפילה?

אם רבקה שהייתה עקרה התפללה אליך ונעתרה, וכך גם רחל וחנה בשילה...

אז הכול אפשרי.

אני יודעת שהכול אפשרי!

מפלי הדמעות שלי נרגעים באיטיות. מזל שהבאתי טישו בתיק.

ראשי עדיין שעון על האבן. עיניי עצומות.

בקרבי נובטת ידיעה ברורה שהמזל והגורל ניתנים לשינוי. הטשטוש שעטף אותי מסביב נמוג וקולות הנשים מסביב, ומעט רחוק יותר גם קולות התפילה של הגברים מתגברים ומתחדדים. אני מזדקפת ומפנה באיטיות את מקומי לנזקקות אחרות. כמה צער יש באוויר. כמה תפילות נשפכות שם כמו מים.

צעדיי מתרחקים לאחור, כשפניי עדיין מופנות לציון של רבי מאיר בעל הנס, ואני מתחננת אליו שיהיה מליץ יושר ויגיד איזו מילה לריבונו של עולם, שיקשיב לתפילותיי.

 

באותו ערב אני אוכלת ארוחה טובה, לקראת יום הצום שגזרתי על עצמי למחר. ואם כבר לסתום את הפה, אז בכל המובנים. הודעתי לאמא שמחר אהיה בתענית דיבור, כך שתתכונן לבית שקט. כמובן היא תוקעת בי את המבט הזה המזועזע שלה.

בלילה, אחרי מקלחת, אני לובשת פיג'מה, עוטה מעליה את החלוק הוורוד שסבתא קנתה לי פעם במרקס אנד ספנסר בלונדון ויורדת למטבח לקרוא את ספר תהילים מתחילתו ועד סופו. פעם ראשונה בחיים שאני עושה את זה. תמיד קראתי פרק פה ושם. עשרה פרקים גג. ובדרך כלל דרך הטלפון, באתר הזה של 'תהילים לכולם', שבו אני אף פעם לא קוראת לבד, מפני שכמה אנשים במקביל מקבלים את המשימה ומשלימים בצ'יק ספר שלם. פה הכול עליי. קצת מלחיץ. פוחדת שאולי הגזמתי. חולפות לי בראש מחשבות מורידות, שאולי אם זו גזירה משמיים שאינשא בגיל מאוחר, אז מי אני שבכלל אנסה לשנות אותה. ואולי באמת אקח מישהו שמלכתחילה נועד לבחורה אחרת ועכשיו היא תיתקע בגללי עזובה וערירית לנצח. מין כאלה. אוף. טוב, די, החלטתי כבר. אני מתחילה וזהו.

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד...

יש משהו מרגש בשפה התנ"כית הפיוטית של דוד המלך המכונה נעים זמירות ישראל. אני משתדלת לקרוא אותו בדקדקנות מדויקת, עם הניקוד כמו שצריך ועם הטעמים במקום הנכון.

בְּקָרְאִי, עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי--בַּצָּר, הִרְחַבְתָּ לִּי; חָנֵּנִי, וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי. יש מילים שבוקעות ממני בכוונה רבה, כאילו אני היא זו שכתבה אותן. לעומתן משפטים אחרים חולפים דרכי ביעף. למנצח מזמור לדוד. לדוד משכיל, מזמור לדוד להזכיר, מזמור לאסף, מזמור לתמי, למנצחת מזמור לתמי, לתמי משכיל, לתמי חתן.

כאביו, חולשותיו, תקוותיו ואמונתו של דוד נדבקות בי ומרוממות את רוחי. נראה שהוא עבר המון בחייו. אני מדמיינת אותו עם בלורית ג'ינג'ית ושרירים מנופחים ומחייכת לעצמי. חתיך, אבל עם אש יוקדת בעיניים, של אמונה ודבקות. בדיוק כזה בחור אני רוצה.

לוקח לי בערך חמש שעות ללחוש את כל המזמורים בהטעמה, עד שאני מגיעה לסוף הנכסף, כל הנשמה תהלל י-ה, הללויה! העיניים שלי צורבות וגרוני כבר ניחר מהקריאה הלחשושית, אבל בלב גואה אושר חדש ותחושה חזקה שצירופי האותיות העולים מכל פרקי התהילים נישאים מעלה מעלה וגורמים לאיזשהו שינוי בעתידי. שפתיי נושקות לספר ואני עולה לחדרי תשושה אך מחוזקת.

גזרתי על עצמי למחר תענית דיבור, ולכן עכשיו סופסוף אשתוק.

 

 

 

 

ישראלה

 

תמי הזאת, מצד אחד אני אוהבת אותה אהבת נפש, כמובן. בכל זאת בת הזקונים שנולדה בהפרש גדול מאלה וצביקה, אחרי שתי הפלות וציפייה מורטת עצבים. מצד שני. היא יכולה לשגע אותי בקיצוניות עם השטויות שלה. הנה, עכשיו היא החליטה שהיא צמה ועושה תענית דיבור. מה זה בכלל תענית דיבור? בחיים לא שמעתי על הקשקוש הזה! גם במשפחתי שגדלה בראש פינה מעולם לא נתקלתי במושג הזה, ולא חסרו לי סבים צדיקים. היא הסבירה לי שהיא עושה את כל זה במטרה לשבר את רוע גזר דינה וכדי למצוא חתן בקרוב. מצחיקה. אמנם כשזה קשור לעתידה הזוגי אני מתרככת ומוכנה גם לקבל סגולות ואמונות תפלות. עדיף להתפשר מאשר חלילה לקחת סיכונים.

אבל ישנם דברים נוספים שגורמים לי למרוט את שערות ראשי. קחו למשל את ההחמרה שלה בדיני לשון הרע ורכילות. כל פעם שאני מתחילה לספר לה משהו על אנשים שאנו מכירות, היא זזה באי נוחות, אני כבר קולטת את זה מזווית העין, עד שמגיע הרגע בו היא אומרת לי, די, אמא. אסור לי להקשיב. זה אבק לשון הרע. מה אבק? מי אבק? המוח היצירתי שלה ממציא לנו סייגים ואיסורים חדשים. את כל הכיף של השיחה היא מוציאה ברגע אחד. או כשאני מפטפטת בטלפון עם חברה, כשתמי עוברת בסביבה, היא מנענעת בראשה ועושה לי מין סימן כזה כמו של סיבוב מפתח על הפה. חוצפנית. ומה עם כיבוד אם? וכי מותר להעיר לאמא על העברות שהיא עוברת? האין זו הלבנת פנים? טוב, אסור לי להתלונן. מאז שהיא "התחזקה", היא יותר עוזרת לי בבית, מקפידה להדיח כלים, מבשלת ארוחות, אופה לשבת וגם מקפלת כביסה לכולנו. תמיד טענתי שהיא באַלעבאָסטע, אבל עכשיו זה כבר מרגיש שהיא מוכנה להקמת בית משלה.

וכמובן עדיף שהיא תתחזק בהתקרבות לדת מאשר ההיפך. כקונטרה יש לי את אלה, שפרקה כל עול מעליה, קילפה מעצמה את השרוולים, העמיסה נזמים ועגילים על כל פיסת עור חלקה וגם עשתה את הדבר המכוער הזה שקוראים לו 'גלאח'. אחרי הצבא רעדתי מפחד שהיא גם תצא מהארון ותספר לי שהיא מעדיפה נשים. וכשהשנים חלפו והיא לא הראתה שום סימן של רצון בזוגיות, כבר כמעט אמרתי עליה קדיש. אבל בסוף היא הפתיעה אותנו בגיל 32 והודיעה על רצונה להתחתן עם ירמי, שהוא אמנם קיבוצניק שמוצניק אבל בסך הכול מתוק.

אז יש לנו בביתנו מכל וכל. חילונית אתאיסטית, דתל"ש שמטייל בעולם כבר כמה שנים וקורא לעצמו נווד דיגיטלי וגם אחת מתחזקת. רק שלא תהיה לי חרדית, השם ישמור!

היא טוענת שאנחנו לייט. זה שאני לובשת מכנסיים ולא עוטה על עצמי שביס, והעובדה שאנחנו לא טורחים לברך ברכת המזון בסוף הארוחה חוץ מאשר בשבת, גורמים לה לראות אותנו כמיונז דל כולסטרול. גם כן זאתי עם הביטויים שלה.

מאז שהיא התחילה להתחזק, היא מקפידה ליטול ידיים לא רק לפני אכילת לחם, אלא גם בבוקר, מיד אחרי שהיא מתעוררת. ראיתי שהיא מארגנת לה נטלה עם מים מכוסה במגבת בתוך גיגית שהיא החרימה מארון הכביסה, והיא הסבירה שחייבים ליטול ידיים בבוקר אחרי השינה, מפני שטמאים מהלילה, כשהנשמה יוצאת מהגוף.

לי זה נשמע כמו סיפורי פולקלור, אבל שיבושם לה.

מה שמדאיג אותי עם כל ההתחרדות הזו שלה זה גם הקטע המוגזם עם הלבוש. אם פעם היא הייתה חתיכה עם גוף שרק יכולתי לחלום עליו וידעה להדגיש את זה עם חצאיות צמודות וחולצות מחמיאות, הרי שהיום היא עברה לאופנה של חצאיות מטאטא וחולצות ארוכות שרוולים. אפילו גרביים היא גורבת, גם בקיץ! שתהיה בריאה. מרגיש לי שהיא הולכת עכשיו קצת יותר כפופה, כדי לא להבליט את החזה. אחח, תמי!

פעם היינו יושבות מחובקות מול הטלוויזיה וצופות יחד בסרטים ישנים או בסדרות בריטיות משובחות. כיום זה כבר הולך ונעשה נדיר, מכיון שהסרטים שלי לא מספיק צנועים בשבילה והיא מעדיפה ללמוד תורה. כשיש נשיקה על המסך, היא עוצמת עיניים או טומנת את הפרצוף בכפות ידיה, כמו תינוקת. איך היא תדע להתנשק?

את כל הספרות הקלאסית שגדשה את המדפים בחדר שלה, היא החליפה בספרות תורנית עם כל הכריכות המשמימות והאותיות המוטבעות בזהב. סיפורי חסידים, רבי נחמן והבעל שם טוב, מעולפת ספירים, מדרש תלפיות, חובות הלבבות, מסילת ישרים ושאר שמות שמאלציים שכאלה.

אני באמת לא יודעת איך לאכול את כל זה. ועכשיו היא גם צמה. רק שלא תרזה מדי ותיעלם. גם זה מוגזם.

טוב, מרוב מחשבות על אוכל וצום אני חייבת לאכול משהו. איפה החמאה?

*

 

 

תמי

סיפור "ההתחזקות" שלי[NM4] 

נראה לי שאפשר לומר שבעצם הכול התחיל ערב אחד, כמה חודשים לפני שהגענו אל הרב ברקת, כאשר נתקלתי במקרה בספר עבה על מדף ספרים נידח . אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק חיפשתי שם, כשהספר כחול הכריכה תפס עת עיני. אם תשאלו אותי עכשיו מה היה שמו, אין לי מושג, רק אומר שהמילה 'קבלה' צדה את עיני וגרמה לי למשוך אותו אליי ולהציץ בתוכן.

דפדפתי אל עמוד שעסק בשמו הפרטי של האדם והסביר כמה הוא משפיע על האישיות שלו, וזה בכלל סקרן אותי.

סגרתי את הספר בחבטה רועמת. תמיד ידעתי שאני שונאת את השם שלי. תמימה. איזה מין שם מכוער בחרו לי הוריי? מאז שילדים לעגו לי שאני תמימה, השתדלתי לקצר אותו לתמי, בתקווה שירדו ממני. גם תמי הוא לא משהו. לעזאזל, החלטתי, אני חייבת להחליף את השם הנוראי הזה. אולי אקרא לעצמי כלנית? או רקפת? אני אוהבת שמות של פרחים וכל דבר עדיף על פני התמי האומלל שלי. בעצם, התווכחתי עם עצמי, שינוי כזה דרמטי עלול לבלבל את הסובבים אותי. ואז הבריק לי הרעיון הגאוני  - למה שלא אשנה אות אחת וזהו? פשוט אחליף את התי"ו ביו"ד ואהפוך לימימה? הרי אני מכירה נשים גדולות שנושאות בגאון את השם הזה! הרבנית ימימה, וימימה אביטל משיטת ימימה לחשיבה הכרתית. אז למה לא?

כשהודעתי להורי שהחלטתי לשנות את שמי לימימה ויהי מה, אבי הרים גבה ואמי עיקמה את אפה. מה פתאום, מה קרה? השם תמימה כל כך יפה איך שהוא. לא אכפת לי, אמרתי להם. אני רוצה ימימה.

למחרת, כשהגעתי למשרד במועצה הדתית, המקום בו התנדבתי בשנת השירות השנייה שלי, בישרתי חגיגית לכל מי שנמצא שם, שמעכשיו לא ייקרא עוד שמי בישראל תמימה אלא ימימה. הרב מגנזי, הבוס שלי, קיבל את דברי בניד ראש ובאמת קרא לי מיד בשם החדש. שוקר התימני צחק, רינה התפלאה והרבנית יסלזון תקעה בי מבט ביקורתי תחת עפעפיה המצובעים באיפור כבד.

עד כמה שאני יודעת זו בעיה לשנות סתם ככה את השם. צריך להתייעץ עם רב או עם מישהו שמבין בזה.

גם לימור כיווצה את גבותיה כששמעה את בקשתי שתקרא לי מעכשיו ימימה. מה פתאום את משנה את השם שלך על דעת עצמך? זה לא עניין של מה בכך. לכי להתייעץ עם רב.

אוי, איך אני קופצת פתאום לתקופת השירות שלי ואל לימור כלאחר יד, מבלי לתת להם את הכבוד הראוי?

לימור אהובת נפשי ראויה לפרק משלה, והשירות, הו השירות... אלה היו ימים...

כאמור, אמא רצתה שאלמד באוניברסיטה. לא חשוב מה, העיקר שאוציא תואר.

בסוף שנת השירות הראשונה שלי בקליטת עלייה בערד התלבטתי מאד אם להמשיך שנה נוספת ואיפה, או אם להירשם ללימודים ואיזה.

הלבטים היו לי קשים מאד. לאמא לא הייתה שום התלבטות, עליי להירשם לאוניברסיטה בחיפה.

בסוף המבחן להכוונה מקצועית שסבסדו לנו מהאגודה להתנדבות, הזמין אותי המאבחן לשיחה אתו ואמר לי שמכיוון שציינתי כמעט בכל עמוד מהטפסים שמילאתי שאני לא רוצה להיות מורה, למרות שהוא חושב שזה הכי מתאים לי, הוא ממליץ בעדיפות שניה שאעסוק בביקורת ספרותית.

כך מצאתי את עצמי פוסעת בשבילי האוניברסיטה, אוחזת ביד אחת את גיליון  ציוני הבגרות שלי, ובידי השנייה את תוצאות המבחן הפסיכומטרי, שלא טרחתי להתכונן אליו אף לא דקה אחת.
ללימודי ספרות משווה ואמנות יהודית לא היה צורך בציונים גבוהים. הבאתי את הכסף שקיבלתי מאמי ונרשמתי לשנת הלימודים הבאה.

המדשאות המוריקות של הקמפוס בהר הצופים היו גדושות בשלל סטודנטים וסטודנטיות עולצים. הרגשתי כנטע זר כאשר פסעתי לידם.

היחיד שעשה לי את זה היה פרנק סינטרה, אבל הצטערתי לגלות שם סתם מבנה מַשמים במקום הזמר החביב עליי מהשירים הישנים שהאזנתי להם באדיקות.

במקום לחזור הביתה עם תחושה של שמחה בלב שבתי עם הרגשה חמצמצה של פספוס: מה לעזאזל אעשה במקום הזה במשך שלוש שנים מחיי?

אמא שמחה מאד שנרשמתי ומיהרה לבשר על כך לכל מי שהסכים לשמוע. סופסוף תהיה לה בת אקדמאית.

 

הימים חלפו, השבועות עברו וליבי נקף אותי על המעשה הטיפשי שעשיתי.
יש כל כך הרבה דברים ללמוד בעולם מחוץ לאקדמיה, מקצועות יצירתיים, מלאכות כפיים. איך אשב על ישבני בכיתות הגדולות עם אור הפלורסנט המלאכותי, כאשר בחוץ השמש זורחת והאדמה קוראת לי?
ודי, עם כל הכבוד לאמאל'ה שאני באמת אוהבת, האם אני חייבת להגשים את כל משאלות ליבה דווקא? והלוא אני ישות נפרדת עם רצונות משלי!

ממש רגע לפני פתיחת הסמסטר הודעתי לה, לדאבונה הרב, שאני פורשת.
כיתתי שוב את רגלי להר הצופים כדי לבטל את ההרשמה.

עכשיו כבר רציתי לדלג כמו ציפור-דרור בין השבילים וזימרתי לעצמי יחד עם סינטרה יקירי
!I DID IT MY WAY

החזרתי את דמי הרישום לאמא הכועסת מכיסי, והודעתי לה שאני נרשמת למשהו שהרבה יותר קורץ לי: קורס עיצוב גרפי.
אמא מרטה את שערותיה ברוב ייאוש, מה כבר תעשי עם זה בחיים?
אל תדאגי אמא, אמרתי לה, זה בטוח יהיה יותר שימושי מתאוריות על אמנות, וחוץ מזה הלימודים מתקיימים בגבעת רם, ממש צמוד לאוניברסיטה!

הלימודים הללו התקיימו פעמיים בשבוע בשעות הערב, ושמחתי לגלות שם את נעמי חברתי מביה"ס היסודי ועוד כמה בנות מאותו גיל ומאותו מגזר. הפכנו לחבורה שמחה ועליזה.

כמו כן, כיאה ליוצאי פולין, הוריי ישבו לי על המוח שאמצא עבודה.
חיפשתי וחיפשתי ושוב התלבטתי, עד שהגיע פתרון נפלא: לדחות את ההחלטות הקשות בשנה נוספת ופשוט להירשם לשנה שניה בשירות הלאומי. עוד תבינו בהמשך שדחיינית ומתלבטת הם שמי השני.

אחרי שאת שנת השירות הראשונה עשיתי בערד והמרחק האדיר (מאתיים שלושים ותשעה קילומטרים לכל כיוון!) חיסל בי את הרצון לנסוע עוד באוטובוסים לשארית חיי, החלטתי הפעם לשרת קל"ב, ומכיוון שפניתי לארגון של השרות הלאומי באיחור ולא נותרו לי אפשרויות בחירה  –שיבצו אותי בעבודה משרדית במשרד לקליטה רוחנית שבמועצה הדתית של טבריה.

כך שֵׁרַתִּי את המדינה בבקרים, ולמדתי להנאתי אחרי הצהריים.

המשרד פעל בשני חדרים פנימיים במבנה המחניק של המועצה הדתית באזור הנמוך ביותר של העיר. חיש קל התאקלמתי שם בעבודה והפכתי למומחית בינלאומית לתיוק.

רינה, מנהלת המשרד הנמרצת, והרב מגנזי, קיבלו את פניי והורו לי כיצד נעשית מלאכת התיוק. רינה הנחיתה על השולחן שהוגדר שלי, הר של ניירות, שבפינה העליונה השמאלית של כל אחד ואחד מדפיו נכתב באותיות קידוש לבנה לאיזו מגירה הוא שייך. היא פתחה עבורי את ארון התיוק המתכתי והסבירה לי בסבלנות באיזה צבע כל תיקייה וכיצד יש לסדר את הדפים בהתאמה כרונולוגית לפי סדר התאריכים. עבודה מרתקת לכל הדעות.  כעבור שלוש שעות של ניקוב הדפים, השחלתם אל שני צ'ופצ'יקיי המתכת, סגירת הצ'ופצ'יקים בעזרת פס מתכת נוסף והחזרת התיקייה למקומה השמור לה מששת ימי בראשית בתוך המגירה המסודרת, התחלתי לראות מטושטש ונאלצתי לשבת. גם כשברחתי לכמה דקות לנוח בשירותים, השענתי את ראשי על המרפקים ועצמתי את עיניי, הוספתי לראות תיקיות על תיקיות על תיקיות, בצבע תכול חולני.
כשניסיתי להירדם בלילה –צפו בחלל השחור תיקיות לבנות כמו ציפורים נודדות חסרות מנוחה.

למה בכלל צריכים אותי פה? חשבתי לעצמי בייאוש. האם זאת באמת עזרה למדינה שלי? לא, זה סתם ניצול, עניתי בקול.
די. רציתי לעזוב, והחלטתי לומר את זה למחרת למגנזי.
הבעיה הייתה שבבוקר למחרת הכרתי את לימור.

לימור עבדה במיזם כקלדנית, ויצא שביומיים הראשונים שלי שם היא נעדרה עקב מחלה.

מגנזי היה עסוק כל אותו בוקר בישיבות חשובות בחדרו, ולא התאפשר לי להשחיל מילה על רצוני לעזוב.
בלב דואב המשכתי לתייק את הערימה החדשה של הדפים שהצטברו תוך שעתיים ומילאתי שליחויות שהטילה עליי רינה, שדווקא התחלתי לחבב:
 

כך כיתתי רגליים מקומה לקומה וממשימה למשימה, עד שמגנזי שלח אותי לאכול משהו במזנון.

לימור, שבאותו יום ראיתי את רק את הגב שלה, מפני שאפה היה תקוע במחשב המרצד שבו הקלידה פרוטוקולים ומכתבים, הצטרפה אליי לארוחה עם קוסקוס ביתי -זו המנה הקבועה של יום שלישי - הסבירה לי - ומרק עשיר, וכך התוודעתי אליה ואל סיפור חייה.

היא גדלה בבית חילוני במושב בצפון ושירתה בצבא כמזכירת גדוד וכקלדנית. היה לה חבר צמוד מילדות והרבה אקשן בחיים, עד שהחליטה לחזור בתשובה ולעלות לירושלים להתחזק.
היא עברה לגור בסמינר לחוזרות בתשובה, התפרנסה בבקרים מעבודתה במיזם, דרך חברת כוח-אדם, ולמדה תורה ואמונה אחרי הצהריים ובערבים.

היו לה ללימור תלתלים שופעים כמעט עד הברכיים, שנאספו לקוקו צנוע, ובגדים שנראו קצת חונקים מדי לטעמי, אבל כל זה נעלם מיד מתודעתי כשנשאבתי אל עיניה המאירות.
כמה טוב היה בהן, וטוהר ותמימות.
נפשי דבקה בנפשה מיד, והפכנו בן רגע להיות החברות הכי טובות במשרד.

סיפרתי לה על כוונתי לעזוב את השירות שם ועל השעמום וחוסר התוחלת שאני חווה בעבודתי כמתייקת הראשית. לימור הביטה בעיני בתחינה:
"תמי, בבקשה אל תעזבי! עד שסופסוף מצאתי חברה בכל המשרד הזה! את היחידה שאני יכולה לדבר איתה. אולי תנסי לדבר עם הרב מגנזי ולהסביר לו שמתאימים לך דברים אחרים?"

גם אני הרגשתי שמצאתי כאן חברה של פעם בחיים, והיה לי חבל להחמיץ אותה.

מיד כשסיימנו לאכול את הקוסקוס הקשתי על דלתו של הרב מגנזי.
"כן בתי", קידם את פני בקול באס נמוך ובמבטא תימני אסלי. הסברתי לו את מצוקתי והוא הנהן בהבנה.
"בואי תמלאי לי בבקשה את הספל הזה במים רותחים ואז תספרי לי מה את חושבת שהיית יכולה לתרום כאן" אמר והושיט לי ספל עם קפה חזק עם הל ועוד כל מיני עלים כתושים. רצתי אל השירותים לעשות כמצוותו ומילאתי עבורו מים בקומקום וחזרתי מיד.
"שבי" הוא לגם באיטיות מספלו.
ישבתי.
"אז מה היית רוצה לעשות כאן?"
"אני לומדת גרפיקה פעמיים בשבוע" העזתי, "והקירות של המשרד זועקים בעליבותם. הייתי שמחה לעצב פוסטרים מתאימים, אולי עם פסוקים על השיבה לארץ, להכניס כמה עציצים, להוסיף צבע..."
גבותיו העבותות של הרב מגנזי הורמו בתמיהה.
זהו, עכשיו הוא מעיף אותי על טיל, על החוצפה שלי לדבר ככה, חשבתי באימה, מצטערת על החברות עם לימור, שבקושי החלה וכבר עומדת להסתיים.
- "תמי", הוא הגה את שמי אות-אות, לאט-לאט. "זה רעיון מצוין".
השתנקתי.
"אני ממנה אותך לאחראית על עיצוב המשרד", הכריז. עוד לגימה קולנית, עוד משיכה מהורהרת בשפם.
"יש דברים נוספים שאת יודעת ויכולה לתרום לנו?"
- "אני יודעת לתרגם מאנגלית לעברית, לנסח מכתבים, להשתמש באופיס. יש לי גישה למחשבים ולטכנולוגיה. בשנת השירות הקודמת למדתי קצת רוסית מהתלמידים שלי, כך שאני יכולה לנהל שיחה בסיסית, ויש לי יחסי אנוש די טובים..." מניתי את מעלותיי קצרת-נשמה.
וואו, מעולם לא ייחצנתי את עצמי כך. הייתי מופתעת מהתעוזה ומהחופשיות שתקפו אותי פתאום.
הרב מגנזי נשען לאחור על כסאו הרחב ושילב את ידיו מאחורי עורפו בחיוך יגע:
"אם כך, אני ממנה אותך להיות יד ימינה של רינה, מנהלת המשרד. תעזרי לה בטלפונים ובקבלת קהל, בניסוח מכתבים ובתקשורת עם המוסדות השונים שאנו מתקצבים, ונוריד ממך את עבודת התיוק לפעם בשבוע בלבד.  ניפגש שוב בעוד שבועיים לראות איך הכול הסתדר לך."
לא ידעתי איך להודות לו.   כשיצאתי ממשרדו ובישרתי ללימור שאני נשארת, היא זינקה עלי בחיבוק אוהב: "יש, תמי! את נשארת!"

העבודה בהחלט הפכה להיות קצת יותר מעניינת עבורי.
רינה הכניסה אותי לרזי המקצוע וסוף סוף הבנתי מה ההבדל בין מזכירה למנהלת משרד (אין הבדל, רק מנהלת משרד נשמע יותר טוב וכנראה גם השכר קצת יותר גבוה).
כשללימור לא הייתה עבודת הקלדה – היא הייתה מתלווה אליי שנעביר ביחד מסמכים למחלקת מקוואות, מחלקת נישואין, מחלקת עירוב ושבת וגם שלא נדע, למחלקת קבורה.

לימור הזמינה אותי לבוא לשמוע שיעורים בסמינר שלה, וכשלא באתי, סיפרה לי את תוכנם בעל-פה.
הייתי מרותקת. למדתי ממנה תוך זמן קצר מאות הלכות ורעיונות יהודיים ששום מורה לא הצליח להחדיר לקודקודי בכל ארבע שנותיי באולפנה בה למדתי.

לאט לאט החלפתי את חולצותיי לכאלה עם שרוולים שמכסים את המרפק והקפדתי שמִפתח הצוואר יהיה יותר סגור. מהשסעים בחצאית היה לי קשה מדיי להיגמל, אבל התנחמתי בגרביוני חמישים דנייר שהתחלתי לגרוב גם באביב, בתקווה שהם יסתירו את רגלי החטובות מעיניים סקרניות של גברים.

יום אחד סחבה אותי לימור יחד איתה לכנס התעוררות וחזרה בתשובה באולם יד שטרית.
האולם היה שחור מאנשים, ממגבעות ומכיפות. נדחקנו בין כל הנשים ביציע האחורי העליון, ולפתע כולם התרוממו ונעמדו על רגליהם בהתרגשות, כשלבמה עלה הרב הראשי הספרדי. כולם הריעו לו בתשועות רמות וחשתי עוצמה אדירה של ההמונים באולם. עמדתי יחד איתם מפני כבודו של הרב, אבל בליבי קיננה תחושה של פחד מהעוצמה הזאת.
תשואות כאלה שמעתי בסרטים בשחור לבן משנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמה בבימויה של לני ריכנטל, כשהאיש עם השפם סחף אחריו את ההמונים.

הרגשתי באותו רגע כמו נטע זר בין כל הנשים שהזילו דמעות למראהו של הרב. כמו גם לשמע מחיאות הכפיים לאריה דרעי ושאר הפוליטיקאים של ש"ס.

הזמר החוזר בתשובה גדי אלבז ריגש את כולם עם שירו 'תודה לא-לקי', ולקינוח הביאו גם את קשיש המקובלים, הרב טנדורי, שחייך חיוך חסר-שיניים ונפנף לקהל בידו כמו הבאבא-בובה מושונוב ב'זהו זה'.
לא שלא רחשתי לו כבוד, חס ושלום, אבל תחושה של אי-נוחות עירבלה את בטני, שמישהו שם עושה מניפולציה להמונים. לא רציתי להיות חלק מהדבר הזה.

לימור הייתה נרגשת כמו שאר חברותיה שישבו סביבנו, ואחזה בידי בהתרגשות בכל פעם שעלה או ירד מהבמה רב זה או אחר.

זו הייתה עבורי חוויה מוזרה ואחרת, להיחשף לרבנים החרדיים, אחרי אלה שהכרתי מהציבור "שלנו", כמו הרב גילון והרב אחישרגא.

בסוף הערב נדחסנו אל עבר היציאה בתוך הקהל ההומה. כולם יצאו משם ב"אורות".

ואני הרגשתי מרוממת ומרוקנת בו-זמנית.

 

*

 

 

בחופשת הקיץ שאחרי התיכון הפתיעה אותי אמי עם מתנה משמחת: מכונת תפירה חדישה מתוצרת ברנינה וקורס תפירה בשיטת בורדה.

למדתי לתפור לפי גזרות מהחוברות האופנתיות שכל כך אהבתי לדפדף בהן בילדותי  בבית שכנתי האירופאית, שהתלבשה על פי צו האופנה, ותפרתי לי חולצות מהממות עם שרוולים קצרצרים וחצאיות צרות ומחטבות עם שסעים מחמיאים.

במהלך השירות שלי במיזם והתחזקותי הדתית, זרקתי בכאב את החולצות היפות והתחלתי לתפור לי שרוולים עוברי-מרפק וחצאיות ללא שסע. בקושי הצלחתי לעבור את המסדרון הראשי בלי לדדות כמו אווזה פצועה. הפתרון היה חצאיות ארוכות ורחבות, שסופסוף שיחררו את ההליכה שלי בחזרה לנמרצת עם צעדים גדולים, ובאותה הזדמנות תרמו לטאטוא כללי של משרד הדתות. חבל שכבר לא טאטאתי בהזדמנות הזו גם כמה שחיתויות...

הייתי צריכה להיזהר לא להתקרב מדי לאנשים, שלא ידרכו לי בטעות על שולי החצאית, אחרת היא הייתה נסחבת אחריהם ואחד מאיתנו היה כושל באופן מביך. לצניעות בהחלט היה מחיר.

 

*

 

יום אחד ארזתי תיק והגעתי נרגשת להתארח אצל לימור בשבת-אירוח של הסמינר שלה.
בהנחייתה באתי עם בגדי השבת הכי צנועים שהצלחתי לגייס, כי עמדנו להתארח בקבוצות של כמה בנות אצל משפחות חרדיות 'אמיתיות' לסעודת שבת בערב.

תפילת קבלת שבת וערבית בבית-הכנסת אליו הלכנו בשכונת סנהדריה הייתה נשגבת ומרשימה.
השירה האדירה של כל המתפללים נשמעה לי כשירת מלאכים. בניגוד לבית הכנסת שלנו, לא נשמע פה שום דיבור ואף ציוץ בזמן התפילה.
כולם התפללו בכוונה רבה וכל סרעפיהם הוקדשו לעבודת הבורא.
כשהצצתי בסוף מקדמת עזרת הנשים אל עזרת הגברים מתחתינו – נדהמתי לראות את הכול שחור מרוב מגבעות ושטריימלים. אני, שהייתי רגילה לכיפות הסרוגות הלבנות בשבתות ובחגים, הופתעתי מהשינוי. לא הייתה שם אפילו כיפה בהירה אחת.

את סעודת השבת עשינו בדירה של משפחה חרדית לא הרחק מבית הכנסת.
פנטזתי לי שאולי אכיר שם בחור ישיבה חרדי וחמוד שעשוי להתאים לי בגיל, לימור מיד הנחיתה אותי לקרקע. היא הסבירה לי שמטעמי צניעות, בשבתות אירוח כאלה, כל הבנים מעל גיל שלוש עשרה נשארים בישיבות, שחלילה לא ייכשלו בעבירה. "וגם", הזהירה אותי כשכבר עמדנו ליד הדלת של משפחת הכשטקופף, "עדיף שתשתקי, שלא תעשי לנו בושות."

סכרתי את פי ונכנסנו ארבע בנות לסלון הגדוש בגמרות ובתמונות רבנים, ששולחן ארוך וצח, מכוסה במפת בד לבנה ומעליה ניילון, תפס את כל אורכו.  התיישבנו בנימוס היכן שהנחו אותנו. שבעת הילדים הקטנים ישבו מולנו ומצדדינו, והאב הגאה תפס את כסאו שבראש השולחן והסיר את מגבעתו. הוא פצח בשירת 'שלום עליכם' ואף אני הצטרפתי אליו בשמחה. לימור בעטה בי מיד מתחת לשולחן וכמעט גרמה לי לצעוק מכאב. "מה קרה?" לחשתי לה.
"אסור לנשים לשיר ליד גבר" סיננה לעברי.
"אבל גם אני רוצה לקבל את פני המלאכים" – רציתי לומר, אך שתקתי.

האבא שר במבטא אידישאי עמוק "בורכוני לשולום מולאוכי השולום, מולאוכי עליוין" וכך גם ציווחו יחד אתו הבנים הצעירים שבחבורה. הבנות בהו בהם כמקבלות עליהן את הדין, והאם חייכה אלינו באושר. אחר כך עברו ל"איישס חוייל" [1] ולתפילה ארוכה נוספת על הפרנסה שלא הכרתי, וסוף כל סוף הגיעו לקידוש.
שתיתי מגביע היין הקטן שהגיע אלי, מביטה לצדדים בחשש שמא שוב אשגה ואעשה פדיחה למארחות הנחמדות שלי.
ואז האב קם והסביר לנו כמו לתלמידות בכיתה א' על נטילת ידיים. רציתי לצעוק לו שאני דתיה, ואני יודעת, ואני תמיד נוטלת ידיים, אבל המשכתי לשמור על שתיקה.

בדרך לכיור של הנטילה, לימור הקפידה ללכת צמודה אלי מאחור, כדי להסתיר מעין כל את השסע האסור שהיה לי בחצאיתי. (היא גילתה אותו מאוחר מדי, אחרי שכבר התקרבנו לבית הכנסת, ומכיון שלא היה זמן לחזור ולהחליפה באחרת – הגתה לימור את הרעיון הגאוני שהיא תחפה עלי מאחור).

שבנו בשתיקה לשולחן, ושמחתי לגלות מעט קווי דימיון בין דתיים לאומיים לחרדים בהמהומי ה"ממממ... מממ..." וברמיזות עם הידיים, שהחליפו האב ובניו בין הנטילה לברכת 'המוציא' על הלחם.

בין הקוגל למלפפונים החמוצים ובין מרק העוף ללחמניות עם החומוס הקנוי בהכשר בד"ץ (אוף, כמה התגעגעתי פתאום לטחינה הביתית של אמי!) סיפרה לנו בעלת הבית על עבודתה כאחראית על גננות, ושאלה אותנו בנימוס מהיכן כל אחת מאיתנו מגיעה. כשהגיע תורי לענות ניסיתי לדחוס במילים "נווה שנהב" את המסרים "גם אני מבית דתי, למדתי גמרא, אני מקיימת מצוות, אוהבת את ה' ומחפשת עילוי". אבל לא נראה לי שמישהו קלט. כשניסיתי להוסיף על עצמי עוד מילה או שתיים, לימור קטעה אותי בבעיטה נוספת, כך שפלטתי כחכוח מנומס והשתתקתי לחלוטין.

אחרי סיפורים רבים של בעלת הבית על גננות, גנים, גן ללא גינון ושאר גינונים מיותרים, כשבזמן הזה האב די שתק והביט שעה ארוכה  בצלחתו, הוא הצליח להשחיל דבר תורה, והסביר לאורחותיו החסודות בטון של גנן מתחיל כמה מילים על פרשת השבוע.
רציתי לגחך ולסתור את דבריו עם איזשהו מדרש עסיסי, אבל אז קלטתי את המסר מעיניה המאיימות של לימור ושמרתי את המדרש לעצמי.

כשיצאנו משם, אחרי שירדנו את כל המדרגות בחושך ויצאנו מפתח הבניין – לימור התפוצצה עלי.
"מה עשיתי?" הצטדקתי.
"הסתכלת שם לכולם בעיניים!" אמרה לימור בזעזוע. "זה כל כך לא צנוע."
"סליחה?" בלעתי את רוקי, "זאת תקשורת בין אנשים: הקשבתי לבירבורים של האמא, חייכתי אל הילדים החמודים, הראיתי לאבא שאני מקשיבה לו ושהוא לא מדבר לצלחת ולמפיות. מה הבעיה בזה?"
לימור גנחה בייאוש. "אוי אחותי, יש לך עוד הרבה ללמוד. מבט ישיר בעיניים של גבר נחשב לעזות-פנים. בקיצור, עשית לנו בושות."

צחקתי לשמע הבדלי התרבות בינינו. רק באותו רגע הבנתי שהעיניים המושפלות במשך כל הארוחה של לימור וחברותיה נבעו מצניעות ולא ממבוכה או חוסר ביטחון עצמי.

שמחתי שלמחרת אכלנו בפנימייה של הסמינר. שם, כשהיינו רק בנות, כולן היו חופשיות ומשוחררות ושרו בקול וצחקו. זכיתי להכיר בעלות תשובה מתוקות ונפלאות שבאו מכל הארץ.

למדתי רבות מהשבת הזו במחיצתן, והבנתי שבאמת יש לי עוד הרבה מה לחקור, כדי להיות דתיה "אמיתית". בכל אופן, ללימור המתוקה יש כל הקרדיט להתחזקות שלי.
כשסיימתי את שנת השירות במיזם הצלחנו לשמור על קשר עוד כמה חודשים, עד שהיא התחתנה עם ברסלבר מבוגר ממנה בעשור, עברה לגור איתו אי שם בצפון הארץ והקשר ביננו ניתק.

 

 

 

 

 

 

 

תמי

 

להגיע בלילה אל ביתו של הרב ברקת בשכונת הטבריאנית זה כבר פחות סימפטי.

בפעם הראשונה כשהגעתי אליו יחד עם אמא, זה היה באור יום ונראה אחרת, עם מין קסם של שכונה ציורית.

אבל עכשיו, כשנסעתי אליו לבדי בטרמפ הראשון שתפסתי בשער המושב עם צאת שבת, פתאום ההליכה מפשפש הברזל החלוד ודרך הסימטה החשוכה מזכירה לי משום מה את יומני הערפד. אני פוזלת בדאגה לצדדים שמא יקפוץ עליי איזה יוצר מעופף וינעץ בי שיניים.

מזל שיש לי פנס בטלפון וכך אני מגששת את דרכי יותר בבטחה.

דלת ביתו פתוחה ויש קולות של המולה מבפנים. אני מכבה את הפנס, לא להיראות דבילית, ונוקשת מתוך נימוס.

כנסי כנסי, אומר לי בחור צעיר ושחרחר ומצביע על ספה קרועה בחדר המרכזי. אני עדיין עומדת ואומדת את המצב. משמאל המטבח, עם ריחות של קוגל משבת וילדים נוספים מסתובבים שם. גם הרב מתרוצץ כה וכה, עד שהוא מבחין בי ועיניו התכולות נמלאות אור מחויך.

שבוע טוב תמי! ברוכה הבאה! בואי, שבי על הספה בעזרת הנשים, הוא מחווה עליה בידו.

אהה, אז זו עזרת הנשים? אני מתקרבת אליה בצעד מבויש ומתיישבת בזהירות, חוששת להעמיק את הקרע.

מהמטבח מציץ פרצוף עגלגל של ילדונת כבת 9 עם עיניים תכולות.

מי זאת? היא שואלת ומצביעה עליי באצבע מלוכלכת משוקולד.

רבקי, אבא שלה נוזף בה, זה לא מנומס להצביע על אנשים.

שוב הוא מחייך אליי, סליחה תמי, זאת רבקי הבת הצעירה שלי.

אני מחייכת בחזרה.

בינתיים נכנסים התלמידים של כבוד הרב. כולם נושקים למזוזה, נדים בראשם תוך ברכת 'שבוע טוב' ונכנסים לקודש הקודשים, כלומר אל חדר העבודה של הרב, בו זכיתי לשבת יחד עם אמא לפני יומיים בלבד.

לשמחתי מגיעה גם איזו אישה לרפואה, שחובשת פאה נוכרית פרועה לראשה ומתיישבת לידי. היא מנופפת אל גורת החזרזירים במטבח, שמטפסת על כיסא ושולחת יד קצרה אל מדף גבוה, בניסיון להגיע אל קופסת ביסקוויטים. 

"מנשה!" היא מרעימה בקולה ומזעיקה אח נוסף, שיוריד לה ביסקוויט.

"שקט רבקה" מצווה עליה אביה מחדרו. "אנחנו מתחילים פה עכשיו בשיעור".

"בסדר" היא לוחשת בקולי קולות ומוסיפה, "אוף".

בינתיים אני שולפת מתיקי מחברת ועט, מחדדת את אוזני ומנסה לסכם את דברי החוכמה של הרב אודות פרשת השבוע. הוא באמת מדבר יפה. קבלה כמו שאני אוהבת. עם עשר הספירות, ציטוטים מהזוהר, וההשלכות המעשיות לימינו. תענוג!

אחד התלמידים שואל שאלה, שמסיטה את הרב מנושא השיעור, וגורמת לו לספר סיפור על ילדותו בשכונה.

בשעת הנוסטלגיה אני מתחילה לשרבט להנאתי כל מיני ציורים במחברת, ומאזינה בקשב לסיפורו.

פתאום אני מרגישה את גורת החזרזירים מתחככת בי ומציצה אל הנעשה במחברתי.

"יו! איזה יופי את מציירת!" היא קוראת. "תציירי לי ציור!"

"רבקי שקט," נוזף בה אביה מתוך החדר והיא מיד מצווה עליי בלחש לצייר לה דובי.

אני יוצרת עיגול בתוך עיגול ועוד עיגול שחור, ולנגד עיניה צומח דובון מתוק שגורם לה לצהול כמו סייחה.

"עכשיו תרנגולת!" היא ממשיכה לצוות עליי בטון מתפנק, ואני עושה כדבריה. נעים לי לראות את השמחה הילדותית שלה. המחברת שלי מתמלאת בפרה, כלבלב, חמור ואפילו דינוזאור ולבסוף גם בנסיכה ארוכת שיער וצרת מותניים, שגורמת לנשימתה של רבקי להיעתק.

"את מציירת מהמם!"

התלמידים מתחילים לצאת מחדרו של הרב והילדה מיד חוטפת את מחברתי ומזנקת פנימה בצווחות התלהבות.

"אבא, תראי מה היא ציירה לי!"

הרב מתחיל לנזוף בה ולפתע קולו משתתק.

הוא יוצא אליי עם המחברת ועיניו זורחות מאחורי זגוגיות המשקפיים.

"תמי! איזה כישרון! את ממש יכולה להיות ציירת!"

אני מסמיקה.

"נכון", הגורה מקפצת בעקבותיו ונוחתת על ברכיי, ידה נכרכת סביב צווארי, כאילו הכרנו מאז ומעולם. "אני אוהבת אותך." אפה מתחכך בזרועי. "עכשיו תציירי לי ארמון."

"לא לא לא" הרב נדרך אך מבליע חיוך, לא קשה לראות שהוא מטורף עליה.

"מספיק רבקיל'ה, כבר מאוחר. תמי צריכה ללכת, ואת – וואי וואי וואי – חייבת לישון!"

"לא רוצה!" מזדעקת הקטנה וכבר קופצת אליו וכמעט מפילה אותו כמו כדור בייסבול.

"את חושבת שאני שואל אותך?" הוא מניף אותה מהרצפה ונאנק בכאב.

"וואי וואי כמה את כבדה!" הוא מתנשף, "אכלת יותר מדי ביסקוויטים!"

"לא נכון", היא צוהלת וצוחקת ומנסה לקפוץ לזרועותיו.

הם נראים כאלה חמודים, עם המשחקים והוויכוחים שלהם.

אבל באמת מאוחר. אני קמה, כדי שיהיה לי כוח לקום מחר לשבוע חדש במשרד.

שניהם מנופפים לי לשלום ואני מודה לרב על השיעור המרתק.

מהמטבח אני קולטת את מבטו של הבן שהכניס אותי בתחילת הערב. משהו במבט שלו משדר לי תחושה לא נעימה. אין לי זמן להתעמק בכך ואני יוצאת אל החצר האפילה ומשתדלת למהר לפני שאדרוך בטעות על זנב חתול או איזה כוח אופל אחר.

היה שיעור מצוין. אני ממש שמחה שבאתי.

במוצ"ש האוטובוסים מטבריה לנווה שנהב מגיעים רק אחת לשעה. זה מבאס, אבל לפחות יש לי זמן להרהר בהליכה לתחנה וגם כשאני מגיעה אליה, בחידושים ששמעתי זה עתה. כשהאוטובוס מגיע ואוסף אותי לתוכו, יש לי הרגשה שהגעתי למקום הנכון.

 

 

 

בן מספר 3 - אברהם

 

שוב האבא הזה עם השטויות שלו. הוא כבר לא מסוגל לסבול אותו. מזמן היה עף מהבית הזה אילו היה מוצא לו בחורה כלבבו. אבל בחורות כלבבו משום מה לא שמות עליו קצוץ, והוא נאלץ לדור בכפיפה אחת עם אבא מטורלל על כל הראש. לא די שאביו, עקב שיגיונותיו שילח את אמו מהבית אחרי יותר מעשור של נישואין בלתי מאושרים והותיר אותו ואת שלושת אחיו עם כתם בל יימחה של ילדים להורים גרושים, שזהו עוון בלתי נסלח בחברה החרדית, בנוסף לזה הוא נשא לאשה איזו בעלת תשובה רווקה ואשכנזיה והביא לו ממנה אח ואחות נוספים. שיפי, אמו החורגת, דווקא הייתה נחמדה והתחבבה עליו במהלך השנים בהן בישלה לו וטיפלה בו כאילו היה בשר מבשרה, והנה שוב, השיגעון תפס את אביו מולידו בפעם השנייה וגם אותה הוא זרק מהבית. שיפי, יאמר לזכותה, לא ויתרה בקלות, והוסיפה לבוא אל הבית באמתלה של הבאת איתי ורבקי אל אביהם. אברהם לא הבין מה היא מוצאת באביו. הבית שלהם בשכונת הבוכרים נראה יותר דומה לחורבה. בכל פעם שאביו נתקף אמוק לשפץ, הוא היה מזמין בעל מלאכה שישבור את אחד מקירות הבית ויקים אותו במיקום חדש. לפועלים לקח יותר משבוע לפעור חור מכוער בקיר, להפציץ את הבית ברעש ובאבק ולהפיל מהידיים את מכשירי העבודה בארבע כשהכול עדיין בלגן מסביב. אביו היה מתעצבן ומפטר את הקבלן שעושה עבודה ערבית ומחפש בנרות מישהו אחר. בינתיים היו חולפים חודש ולעיתים חודשיים עד שהיה נמצא הצדיק שיענה על הדרישות, והמשפחה נאלצה לגור באתר בנייה. סוף סוף היה מגיע מישהו שיוריד את הקיר לחלוטין ויבנה אותו במיקום חדש. אך ברגע שהבלוקים הונחו במקומם, אביו היה חוטף שוב ג'ננה על העבודה המחורבנת, שמה לעשות, נעשתה אף היא בידי ערבים, ושולח אותם לאלף עזאזל. כך נותר קיר הלבנים חשוף במשך חודש, חודשיים ואף שנה, עד שהגיע פראייר חדש שיעשה טיח ויסייד אותו בלבן. בינתיים אברהם הרגיש שהוא מתגורר במחנה פליטים והתבייש להכניס כל כלה שלא תהיה, אל תוך הגיהינום הזה.

נראה שללקוחות של אבא שלו כלום לא הפריע. קהל החסידים השוטים הוסיף לבוא ולהמתין בתור במרפסת או בכניסה לבית, בציפייה נואשת לעצה ולישועה.

ברור היה לו שיש לאביו ידע עצום בתורת הסוד, אבל להפוך אותו לגורו? זה כבר היה מוגזם. שיגע אותו איך אביו אלוף במתן עצות לאחרים, אבל כשזה נוגע לו עצמו, הוא מתנהל כמו הטמבל הכי טיפש בעולם. הוא היה בעל גרוע, אבא לא משהו וטיפוס עם פתיל קצר, שפחד אימים היה להתווכח אתו או להיות בקרבתו כאשר גילה את הטעויות שעשה.

מוצאי שבת אחת, בעת שהוא סייע לאביו לסדר את חדר העבודה המבולגן שלו וגרר אליו כיסאות לתלמידים הקבועים של שיעור פרשת שבוע, נכנסה בחורה שפניה לא היו מוכרות לו. קומתה הייתה נמוכה מעט, עם שיער בהיר ועיניים חומות, נאה מאד. אביו הניד לה בראשו, קיבל אותה בלבביות המלאכותית שלו והראה לה את הספה המצ'וקמקת שמחוץ לחדר. תוך זמן קצר הגיעה גם שולמית, המבוגרת הקבועה שפקדה את השיעורים, עם פאה שחורה סינטטית והבעה חסודה על פניה, והתיישבה בחיוך רפה ליד הבחורה, על השקע הקרוע. עוד ביזיון שבייש את אברהם. למה אבא שלו לא מבין שצריך להחליף סמרטוטים כאלה ברהיטים מכובדים יותר.

השיעור התחיל, ואברהם, שנכפה עליו לשמש את אביו בעל כורחו (תזיז ת'תחת ותעשה משהו, במקום להתבטל לי פה, היה נוזף בו תדיר) הגיש לחבורת הגברים כוסות זכוכית עם תה לוהט. על הנשים הוא דילג. אם שואלים לדעתו הן לא כלולות בחבורת לומדי הסוד. מה לנשים ולדברים עמוקים שכאלה.

מזווית עינו, כאשר הסתובב במטבח וניסה גם לספק את רעבונה של רבקי, שטיפסה על כיסא ואז על השיש כדי לחטט בארונות, הוא הבחין בבחורה החדשה שרושמת בשקדנות במחברת כל מילה שאביו הוציא מפיו. חסידה שוטה. הוא רצה אשכנזיה דווקא, אבל לא אחת מאלה שנוהות אחרי אבא שלו. החלום שלו היה לברוח כמה שיותר רחוק, אולי לצפת, ושם לפתוח דף חדש יחד עם בת זוג עם רגליים על הקרקע, לא כמו המעופפות האלה, שצריך לתפוס להן את החוט, שלא יעופו מדי גבוה.

לאחד התלמידים בחדר היה קול מאנפף וחזק, והוא שאל שאלות כל כך טיפשיות, שאברהם התפלא על הסבלנות המופלגת שאביו גילה כלפיו. הוא היטה את אוזנו לשמוע מה הוא משיב לו, והייתה לו תחושה מוזרה, שבעצם כל מה שאביו אומר לבחור, מכוון כלפי התלמידה החדשה, שנראה כי התאמצה לא להפסיד אף מילה מעבר לקיר. הוא רשם לעצמו בראש לעקוב אחרי מה שקורה פה. אביו התנהג לעיתים בצורה אימפולסיבית וילדותית, שגרמה לאברהם לפקוח עליו עין כאילו הוא ההורה ולא הילד.

אחרי חצות, כאשר כל התלמידים עזבו את הבית ואברהם ערם את הכיסאות בחזרה למקומם, הוא שאל את אביו בטון הכי אדיש שהצליח לגייס, מי זו הבחורה האשכנזייה החדשה. אביו ליטף את כרסו ופיהק פיהוק רחב.

זאת מישהי שהגיעה אליי לייעוץ בשבועיים האחרונים, סיפר. הבחורה הגיעה עם אמא שלה, ועכשיו היא מתחזקת, היא באמת משהו משהו, הדגיש הרב, נשמה גדולה מעולם אצילות. ואז הניח את עיניו על בנו. היא קרובה אליך בגיל אברהם, אולי תצא איתה?

אברהם זינק כנשוך נחש. מה פתאום אני? כל הצעה שהגיעה מצד אביו נפסלה מיד. אין מצב שאבא שלו ישדך לו. אם צריך הוא אפילו יתפקר ויינשא לחילוניה. רק לא לעשות מה שאבא שלו אומר לו.

לא צריך, אמר לו אביו בטון נעלב. ההפסד כולו שלך. היא בחורה נהדרת.

באמצע השבוע אותה בחורה הופיעה שוב על סף ביתם. היא חייכה אליו בביישנות, והוא פינה לה את הדרך מבלי לזכות אותה במבט. שלא תחשוב להגיע אל אבא שלו דרכו, ושלא יעלו לה רעיונות משלה. משהו בה נראה מדי תמים וחסר בשלות. הוא רצה אחת פלפלית, שתוסיף לו צבע לחייו האפורים. היא התמידה והוסיפה להגיע מדי שבוע לשיעור. הוא התאכזב לראות ששולמית והבחורה התחברו בינתיים והפכו לידידות טובות במקומן בספה השקועה. אבל עוד יותר חרה לו, שרבקי פתאום גילתה אותה והתייחסה אליה כמו אל אחות בוגרת. היא כל הזמן נדבקה אליה והתיישבה צמוד אליה, מועכת בדרכה את הרגל של שולמית מצד אחד ושל הבחורה מצד שני. היא התחנפה אליה, ליטפה אותה והביטה בה בהערצה. איכס. אליו היא כבר פחות שמה לב, ורק רצתה שתמי, זה שמה של הבחורה המוזרה, תצייר לה ציורים. באופן פלאי נראה שתמי מצליחה לתמרן בין הקשבה לסיכום השיעורים לציור ציורים אינסופיים לרבקי העקשנית. גם איתי החל להתקרב אליה וחיווה את דעתו על הציורים שהיא ציירה לאחותו. היה לה חיוך ממש מתוק. אבל הוא נפנף אותו מראשו במחי יד. אין מצב לשום שידוך דרך אבא שלו.

 

 

תמי

 

תמי, את יודעת שיש לי יום הולדת?

גורית חזרזירית מתנשפת עליי בתכול עיניה ומחייכת כממתיקת סוד. מה תביאי לי מתנה?

רבקי! אבא שלה מנסה לאלף את הסוררת. לא צריך שום מתנות. זה מנהג של גויים! ואת יודעת מה אמרו אבותינו – שונא מתנות יחיה.

רבקי עושה פרצוף נעלב ואז מתפוצצת מצחוק. אני יודעת שתמי תביא לי משהו יפה. היא זוקפת את גבה כיאה לנסיכה ונעלמת בנפנוף שער זהב מעבר לקיר.

אני יודעת מה אכין לה.

אני עמלה על המתנה לפחות יומיים. ציירתי לה בעפרונות צבעוניים ים רחב ואוניה, ועל סיפון האונייה ילדה מביטה במרחב, כאשר גבה מופנה אל המתבונן.
יש משהו עמוק ומעורר מחשבה בציור הזה, ואני מקווה שהיא תאהב אותו.
המסגר ברחוב יפו מוסיף לה זכוכית ומסגרת עבה וידיי עוטפות את היצירה בנייר אריזה צבעוני עם סרטים מסולסלים.
בשיעור הבא אני מניחה את המתנה בידיה.
רבקי קורעת את הנייר בהתלהבות ופולטת קריאת התפעלות למראה התמונה. היא מחבקת אותי בזרועותיה השמנמנות ורצה להראות את המתנה לאמה. שיפי יוצאת אליי מהמטבח בחיוך קורן וכמעט מחבקת אותי. תודה תמי, היא אומרת, את כל כך מוכשרת ומתוקה. יש מוכשרות ממני, אני משיבה בשפה רפה ובו זמנית תוהה, למה כל כך קשה לי לקבל מחמאות ודי. אני נוטה להאמין שרבקי תמצא מישהו שיתלה עבורה את הציור בחדרה.

כמה ימים לאחר מכן, אני מגיעה לשוחח עם כבוד הרב באיזה עניין ונדהמת לגלות את התמונה שלי מוצבת בחדר העבודה שלו.
"מה זה?" יוצאת לי שאלה בקול של תוכחה, "זה אמור להיות אצל רבקי בחדר שלה!".
"אההה" פולט הרב, "התמונה הזאת כל כך מרגיעה אותי, שהייתי חייב לשים אותה פה לידי. כל פעם שמשהו מרגיז אותי – אני מסתכל עליה ונרגע..."

זה מחמיא לי מאד. מצד אחד אני שמחה ומצד שני צר לי על רבקי, שגם לה לא הייתה מזיקה מעט הרפיה.

כעבור שבועיים אני מבחינה בשבר לאורך הזכוכית. הרב מתנצל ומסביר לי שהתמונה נפלה. אני מציעה לקחת אותה לתיקון, אך הוא מסרב בכל תוקף.

כך עומדת לה התמונה בשברונה, עד שבאיזשהו שלב היא נעלמת מהנוף.

 

 

 

 

בן מספר ארבע - מנשה

מנשה הוא בנו הרביעי של כבוד הרב מנישואיו הראשונים.
אפשר לטעות בו ולחשוב שנולד למשפחה אשכנזית. יש לו מראה מיופייף, וגם חתיכת פה.
כשאני נוכחת בביתם הוא מתעלם מקיומי לגמרי, ומעז פנים מול אביו, כאילו גם אלוקים לא נמצא שם בסביבה.

מגבעתו מונחת על ראשו בזווית שובבית ושונה משל שאר הגברים במשפחה ובגדיו חדישים ומגוהצים ללא רבב.

פעם אחת כשאני יושבת אצל כבוד הרב בחדרו, בשיעור פרטי על הילינג ויהדות, נכנס מנשה לחדרו ומתחיל לדבר ללא כחל וסרק:
"אני צריך חמישים שקל".
חוט מחשבתו של כב' הרב נקטע באחת ופניו מאדימות.
- "מה מאה שקל? למה מאה שקל?"
- "אני צריך לקנות לי נעליים חדשות".
- "מה רע בנעליים שלך עכשיו?" מקשה כב' הרב.
"אי אפשר ללכת איתם יותר. נו, תביא מאה שקל ודי".

הרב מסב את פניו חזרה אליי ומקטר בטון נרגז,
"כל יום הוא רוצה ממני כסף, הילד הזה, חושב שאני מכשיר כספומט".
הוא מסובב שוב את ראשו אל מנשה,
"אין לך שום הערכה לכסף. לא עובד, לא כלום, סתם מסתובב ומתגנדר. תראה את הפועלים בחוץ, איך הם מזיעים בשמש בשביל כל שקל שהם מקבלים!"
מנשה מסיט את בלוריתו באיטיות,
"יש אנשים שזה התיקון שלהם..."
הרב כמעט מתפוצץ, אך נותר ללא מענה.

שח-מט, אני חושבת לעצמי, הילד הזה מכניס את אביו לכיס הקטן.

שטר של מאה שקלים נשלף בזעם ומועבר לידי מנשה, שמחליק אותו בלא אומר לכיסו, והוא מסתלק מהחדר.
"לפחות תגיד תודה!" צועק כב' הרב אל הדלת הסגורה וקולו של מנשה חוזר כהד מעורפל: תודה.

 

 

 

 

 

 

אברהם

יום אחד, אביו תופס אותו לשיחה, נסער ונרגש.

אברהם, תקשיב לי טוב רווק זקן שכמוך, אתה חייב להתחתן עם תמי.

אמרתי לך כבר שהיא לא מעניינת אותי, אברהם מוחה. מה יש לך ממנה?

אביו מנער את ראשו בתוכחה.

אתה לא מבין מה אתה מפסיד. יש לה נשמה של נביאה, אצילית, חכמה, טובת לב. הוא נועץ בבנו מבט ממזרי, ועל הדרך היא גם יפה וחטובה. הנשמה שלה כל כך בוהקת, וככל שאני מעיין בה ובודק, אני ממש רוצה שהיא תהיה חלק מהמשפחה שלנו. ברור לי שנשמה כמוה יכולה להביא לעולם עוד נשמות של צדיקים. אז יללה, אני אומר לך, בוא תתחתן איתה.  

אברהם מרגיש את הזעם גואה בו. אמרתי לך כבר מזמן שהיא לא בשבילי. כמה אני צריך לחזור על זה?

אביו לא מוותר. אנחנו חייבים להכניס אותה למשפחה שלנו. זו זכות גדולה ונדירה שהגיעה לפתחנו. בחורה כזאת נופלת פה לבית שלנו אחת למיליון שנה ולא ננצל את זה?

אברהם מביט בו במיאוס. אם אתה כל כך רוצה להכניס אותה למשפחה שלנו, תתחתן איתה בעצמך.

אביו עומד לצעוק עליו ונעצר. הוא סוגר את פיו ונראה מהורהר. לאחר כמה שניות של שתיקה הוא מעביר יד על מצחו המקריח. אולי אתה צודק.  

אברהם מותיר אותו שקוע בהרהוריו והולך להכין לעצמו קפה שחור עם שני סוכר. וואי, אם האבא הדפוק שלו אכן יישא לאישה בחורה שיותר צעירה מאברהם עצמו, הוא בעצם יקבל אותה כאמא חורגת שנייה. אין מצב שזה יקרה.  הוא לוגם מהקפה וחוטף כוויה בלשון. מסנן קללה וממהר לנקות עם הסמרטוט המצחין על השיש את השלולית שנקוותה מהקפה שנשפך לו. בזמן האחרון יותר מדי עניינים ממלאים וגודשים את חזהו הצר. הוא חייב לדבר על כך עם מישהו. הדמות היחידה עולה לו בראש היא שיפי. בבית מדי מסוכן להרים אליה טלפון. הוא יודע ששלום, אחד מהתלמידים של אביו, שהיה עובד בזק, התקין פעם לאביו מערכת האזנה על הקו, כאשר אביו חשד באימו שהיא מתפרפרת ומתכננת נגדו תביעת מזונות ענקית. לכן הוא זורק על כתפיו את הז'קט ויוצא החוצה אל הבית של שיפי ששוכן במרחק של רחוב אחד משם.

השיחה עם שיפי עוזרת לו להירגע ולהוריד משא מסוים מליבו. מאז שסיפר לה על תמי, היא החלה להופיע גם כן במוצאי שבתות, הסתובבה סביב איתי ורבקי ושמה עין על הבחורה הצעירה. למורת רוחו נראה שגם ביניהן מתהדק איזשהו קשר. גם שיפי כמו נכבשה בקסמיה ומצחקקת מהציורים שהיא מציירת לרבקי. הן משוחחות בלחש ב"עזרת הנשים" המאולתרת, ואברהם חושש ששיפי נרדמת בשמירה.

 

 

ישראלה

 

מאז שביקרנו לראשונה אצל הרב ברקת, תמי לקחה ברצינות את דבריו והחלה לנסוע לשיעורים שלו בירושלים מיד עם צאת שבת. אני מקווה שהיא כבר תוציא רישיון בקרוב ובמקום לנסוע עם טרמפים מפוקפקים משער המושב, היא תנהג באוטו שלי. אמנם האחים שלה כבר הרסו לי את ההגה עם הנהיגה האגרסיבית שלהם, אבל גם לבתי הקטנה מגיע להתאמן.

נחמד לראות אותה חוזרת מהשיעורים עם אור בעיניים. מעולם לא תיארתי לי שלימוד תורה יכול כל כך לשמח.

גם הערב היא מיהרה לרוץ. הימים מתחילים להתארך וכך גם השבתות, וכששבת יוצאת מאוחר זה ממש פרויקט לצאת מהמושב ללא רכב פרטי.

שמואל יושב מאחורי מסך המחשב שלו וראשו שקוע בענייניו.

אני מפנה כביסה מהמייבש וממיינת את הערימה מול הטלוויזיה. התוכניות די משעממות ואני מתפלאת למצוא את עצמי בוהה בפרק מסדרה על לביאות בנשיונאל גיאוגרפיק. תוך זמן קצר מתגבהת לה ערמת הבגדים המקופלים של שמואל על השזלונג האפור. את הערימה שלי אני מארגנת על הספה ליד. באופן אוטומטי אני כמעט מקפלת גם את הבגדים של תמי, ואז נזכרת בשיחה על הצבת גבולות שארגנו לנו במועצה, וחושבת לעצמי שתמי חייבת ללמוד לסדר לעצמה את הבגדים שלה. אני מותירה את הלביאות המשחרות לטרפן לבדן ועולה עם בגדיה של תמי כדי להשאיר לה את ההתמודדות עם הקיפולים על המיטה שלה. החדר חשוך ורק מסך הלפטופ מאיר קלות את סביבותיו. היא שכחה אותו פתוח ואני מתקרבת לסגור, שלא תתבזבז לה הסוללה.

הטקסט על המסך מושך את עיניי ואיני יכולה שלא לקרוא.

לפעמים אין לי מילים.

אין לי קול לספר לאיש את מה שאני מרגישה.

בבית הבדידות מהדהדת לי מבעד לקירות.

אחותי שהייתה פעם שומרת הסוד שלי התחתנה והתרחקה.

אחי ברח לקצה השני של העולם.

אבא שלי בורח למחשבים ולרעיונות הנשגבים שלו.

אמא שלי בורחת לעבודה.

נראה שכולם בורחים מהבית הענק שלנו, כדי לא לראות אחד את השני.

חומקים מהפיל הלבן שנמצא באמצע הסלון ומאיים להעיף את התקרה בסילון של זעם.

ואני, לאן אברח אני?

 

אני עומדת בריפיון ידיים וחשה כמו אגרוף לופת את גרוני. תמי שלי כתבה את זה?

אני גוללת מעט ורואה את הכינוי תמצואלה מוונצאולה בראש הדף.

זה לא קובץ במעבד תמלילים. זהו איזשהו אתר בשם 'מנקרא?' שנכנסים אליו עם שם משתמש וסיסמה.

עוד גלילה לפה ולשם, ואני מגלה שתמצואלה היא כותבת ותיקה. יש לה שם עשרות פתקאות, עם מחשבות, הגיגים ושאר רגשות, שכנראה לא מיועדות לעיניי. ממה שאני מבינה, יש לה שם כמה חברים, שקוראים את דבריה ומגיבים. כל אחד עם כינוי אחר.

למקבץ הפתקים שלה היא קוראת 'מצתברחת מהתחת' וזה בערך כל המידע שאני מצליחה לקלוט.

קצת קשה לי להשתחרר מתחושת המציצנות והפלישה למרחב הפרטי שלה. לכן אני חוטפת ובולעת במהירות עוד טקסט ועוד פתק, בידיעה שכנראה לא אזכה עוד לטעום ממנו שנית, ומרגישה כאילו יש לבת שלי צד אחר, שמעולם לא נחשפתי אליו.

המגיבים מגיבים בגילוי לב לשיריה (אם בכלל אפשר לכנות כך את השורות חסרות המקצב והמשקל הללו) ואף מייעצים עצות שונות בהקשר לתוכן ולמצב הרוח.

העצב העמוק שעולה מהם מדביק אף אותי בתחושת דכדוך.

אני סוגרת את המסך וברגע האחרון קופצת כנשוכת נחש ופותחת אותו שוב. הכול חייב להישאר כפי שהיה קודם. שלא תדע שראיתי.

אני יוצאת מהחדר על קצה האצבעות, שגם שמואל לא יחשוד, שאיש לא ידע, ואני בעצם לא יודעת ממה אני כל כך מתביישת. אולי מעצמי.

חוזרת אל סוף הפרק בטלוויזיה, בו אמא לביאה יושבת זקופה וגאה לצד גוריה והכתוביות רצות על המסך בזמן ששני הגורים משחקים ומפילים זה את זה בעוד אמם מוסיפה לרבוץ כאילו הדבר לא נוגע בה.

תמי שלי בדיכאון? מתי שוחחנו יחד בפעם האחרונה? היא מרגישה שאני בורחת לעבודה. האמנם? לי תמיד היה ברור ששמואל הוא זה שבורח. אבל אולי באמת כולנו בורחים מהאמת המרה, שבעצם אין לנו דבק חזק שמלכד את כולנו, והכאב, כמו שהיא כתבה באחד הפתקים, מבצבץ מבעד לכתלים.

איזו משוררת אני מגדלת מבלי לדעת. איזו נשמה פיוטית ורגישה.

זיכרונות מעורפלים מתעוררים בי, של שירים שהייתה כותבת בגיל ההתבגרות ובאה להקריא לי בזמן שהייתי מכינה במטבח ארוחת ערב. לא תמיד זה בא לי בזמן טוב, ולפעמים קצת ירדתי עליה, עד שיום אחד היא פשוט הפסיקה לבוא. מן הסתם חשבתי שהפסיקה לכתוב, אבל לא. היא התרחקה ממני.

הלב נצבט לי. אילו רק יכולתי לבכות זה היה עשוי להקל על האשמה והצער שהתערבלו לי בוושט וגרמו לצרבת לזחול במעלה גרוני.

אני מכניסה את ערמת החולצות של שמואל לארון שלו ואת הבגדים שלי לצד שלי ומכבה את הטלוויזיה. מוציאה מהתיק שלי את המחשב הנייד מהעבודה ומדליקה. זה דבר שאף פעם לא קורה. מוצ"ש מוקדש אצלי על פי רוב לצפייה בטלוויזיה או לקריאת ספר שהתחלתי לקרוא בשבת.

אני חייבת להבין מה זה ה'מנקרא' הזה.

מקלידה מנקרא בגוגל ומגיעה לאתר עם עשרות אלפי גולשים מרחבי העולם, שכותבים את הגיגיהם ויצירותיהם ומגיבים איש לרעהו. רעיון נחמד. בחשש קל אני מחפשת את 'מצתברחת מהתחת' ונתקלת בהודעה עם סימן קריאה אדום. עליי להצטרף לאתר כגולשת מן המניין אם אני רוצה להגיב.

אוקיי. מה הבעיה? אצטרף. אולי גם אני אכתוב כאן את הגיגיי.

ניתן להצטרף דרך החשבון שלי בגוגל או דרך פייסבוק.

רגע, קול קטן לוחש לי, שאם אצטרף דרך גוגל, אין סיכוי שתמי תאשר אותי בתור קוראת, מפני שהיא מיד תדע שזו אני... יופי, אז פייסבוק. אבל אין לי פייסבוק! מיום שקמו הרשתות החברתיות חשתי רתיעה מהעניין וסירבתי לפתוח חשבון לא שם, לא בטוויטר ובטח לא באינסטגרם. טפו.

אצבעותיי מלהטטות במקלדת ופותחות מאליהן את האתר של פייסבוק. פתח חשבון חדש.

רגע, מי אמר שאני חייבת להזדהות בשמי האמיתי?

ניצוץ שובבי מתעורר בי. אני פותחת דף תחת שם בדוי. בהתחלה מקלידה רחל לוי, כשמה של העו"סית במועצה, מוחקת ולבסוף מתפשרת על השם המגוחך כרוכית הנדלזלץ. החוויה ידידותית מאד למשתמש ואני אפילו מצליחה להבין כיצד להוסיף תמונה.

כאן אני כבר קופצת לחיפוש תמונות בפינטרסט, של בחורות צעירות ויפות. אחת עם קוקו אסוף ומשקפיים גדולים מוצאת חן בעיניי במיוחד, ומיד היא מככבת בתמונת הפרופיל שלי. אני צוחקת בהנאה ושומעת את שמואל רוטן מהפינה שלו. זה יהיה הסוד שלי. אף אחד לא יגלה את זה. במיוחד עכשיו, אחרי שאני מוסיפה סיסמת הגנה מסובכת ולחיצה עם טביעת אצבע על הדלקת המחשב שלי. סוף סוף יש לי פרופיל פייסבוקי להיכנס איתו למנקרא ואני מתקבלת בשמחה לקהילת תושבי האתר. נראה שהקהילה הזו פעילה ופורחת הרבה יותר מאשר הקהילה המנומנמת במושבנו הקט. במנוע החיפוש הפנימי אני מקלידה ביד נרגשת 'מצתברחת' ומקבלת את הרשימה של תמצואלה מוונצואלה. עם העכבר אני מסמנת את שמה ושולחת לה הצעת חברות. ברגעים אלו היא בוודאי לומדת סתרי תורה מכבוד הרב וייקח לה לפחות יום להשיב לי.

עכשיו רק נותר לי לקוות שהילדה היקרה שלי תאשר אותי.

חסר לה שלא.

 

 

תמי

 

שיעור על שפת הפנים

בבוקר אחרי השיעור במוצ"ש הטלפון שלי מצלצל וכשאני מציצה בשם, אני כמעט מפילה את הטלפון מהיד. במה זכיתי? כבוד הרב על הקו! אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי, שפתאום התחילה להסתרבל ועונה באגביות. שלום?

כבוד הרב מזמין אותי לטיול רוחני יחד אתו ועם ילדיו הצעירים, קצת בחברון וקצת בבית לחם, כדי להיטען באנרגיות מאבותינו.
אני נרגשת לשמע ההצעה, אבל מתביישת וחשה אי נעימות קלה. מה לי ולמשפחתו?

כבוד הרב כנראה חש במבוכתי ומסביר לי בטון אבהי,
תראי תמי, רבקי מאד אוהבת אותך והיא זו שהציעה שתצטרפי אלינו. אם נספיק, אעביר לך כבר שיעור על רזי הפנים ותכונות של אבני חן עפ"י הקבלה.
יותר מזה הוא לא צריך לומר. אני נדלקת מיד.

בשעה היעודה בה אני מתייצבת בביתם, אנו נוסעים יחד במונית לקבר רחל.
נראה לי שלא ביקרתי אצל רחל אמנו מאז מסיבת הסידור בכתה א'. לא זכרתי את כמות הבטון, הביצורים והאבטחה סביב האם שמיאנה להינחם על בניה כי איננו. אני נזכרת שאמא פעם סיפרה לי שבילדותה המקום עדיין היה מבנה קטן ופשוט על אם הדרך בבית לחם, בדרך לגוש עציון. הבטונדות האלה מכווצות לי את הלב.

רבקי ואני נכנסות להתפלל מהצד של הנשים; קוראות כמה פרקי תהילים, מתפללות תפילה אישית מהלב בנגענו בקבר העגלגל, ואז ראשו של כבוד הרב מופיע פתאום מתחת לבד של המחיצה וקורא לנו לצאת.

אני לובשת חצאית פליסה פרחונית בגווני חום ורדרד שתפרתי במו ידי, וסריג דק עם שרוולים עד המרפקים.
בקבר רחל קריר ונעים, בזכות המבנה עם הקירות העבים שמבודדים את החום מצוין. אולם ברגע שאנו יוצאים החוצה לשמש הקופחת, פלגי מים מציפים את בתי שחיי.

משם אנו שמים פעמינו אל חברון, למערת המכפלה, לא לפני שבדרך כבר קופצים לבקר בבריכות שלמה, ומקשיבים קשב רב להסבריו המלומדים של כבוד הרב על ההיסטוריה של המקום.
רבקי אוחזת רוב הזמן בידי, ומדי פעם היא מחזיקה גם בידו של אביה.

במהלך הטיול עיני מבחינה בכך שכבוד הרב מגלה אהבה וחיבה יתרה לרבקי, בעוד שאל איתי הוא מדבר בכעס ובבוז. אני שמה לב, אך מנסה להדחיק את התופעה בביטול - אולי אני סתם מגזימה?

בכניסה למערת המכפלה מספר לנו הרב סיפור מצמרר על כמה מקובלים מהדור הקודם שנכנסו אליה בתקופת השלטון הירדני. הם טבלו במקווה טהרה  ונכנסו בחשאי אל המערה לעשות בה תיקון חצות בלילה. כשעמדו לצאת ממנה בבוקר, התקרבה כנופיה של פורעים ערבים, שהקיפה את מבנה המערה ולא הותירה להם שום פתח מילוט. הרב דיין, שהיה אחד מהמקובלים הללו, אמר צירופי שמות שהפכו אותם לרואים ובלתי נראים, כאשר רק אפם נראה מרחף באוויר. הם יצאו בבטחה מן המערה והצליחו לחמוק מתחת לאפם של הפורעים מבלי שאיש יבחין בהם. רק כשהגיעו למקום מבטחים חזר הרב דיין למלמל צירוף שמות נוסף והם שבו להיראות כבעבר.
הילדים ואני נפעמים מהסיפור ונכנסים פנימה אל המערה הקרירה.

גם במערה זה איננו סתם ביקור כפי שהיה לי פעם בשנתי הראשונה בבית הספר במסיבת החומש.
בפנים מתאר לנו הרב את מיקומם המדויק של האבות ששוכנים שם עד היום, ובאיזה גודל עצום הגופות שלהם, כארבעה מטרים אורך!

ואף מספר לנו על טענה שייתכן ובכלל זו אינה מערת הקבורה האמיתית, ואילו מערת המכפלה המקורית נמצאת במרחק כמה עשרות מטרים משם, מתחת למפקדה הפלסטינית.

לבסוף אנו מקנחים בגלידות טילון בהכשר בד"ץ מגזלן הניצב בצד הדרך. כשאני מוציאה את ארנקי לשלם עבור הגלידה שלי, הרב מתעקש שאחזיר את ארנקי למקומו, כי הוא רוצה לקנות לי. לא נעים לי לאכול משהו על חשבונו, אבל אני מתביישת להתווכח.

כשהמונית נעצרת ליד ביתו והילדים כבר שועטים בריצה לביתם, אני מודה לו מאד על הטיול ומתכננת לגרור את עצמי תחת השמש הקופחת אל תחנת האוטובוס.
הרב זורח. איך היית מגדירה את החוויה שעברת?
פאדיחה, הוא תפס אותי לא מוכנה. אני מגמגמת, חוויה מאד... מאד היסטורית וארכיאולוגית...

הרב זוקף את גבותיו: מה היסטורית וארכיאולוגית? זו הייתה חוויה רוחנית מיוחדת!

כן, כן, אני ממהרת להסכים אתו, רוחנית מאד!
למרות שהתחושה שלי ברגע זה היא שאני רק רוצה להתקלח במים קרים.

 

אני שמה לב לכך שבעודי מחסלת בקבוקי מים שלמים מרוב צמא וחום, הרב לא מכניס לפיו שום נוזל מאז הבוקר.
כבוד הרב, למה אתה לא שותה כלום כל היום?  אני דואגת לו, חוששת שיתייבש.
אה, הרב מבטל, אני לא רוצה ללכת לשירותים.
עכשיו אני זוקפת את גבותיי בפליאה. הייתכן שעומד מולי מלאך צבאות?
הרב מבחין במבטי השואל ומנדב מעט מידע: השירותים זה מקום של טומאה וקליפות. אני מעדיף להיות שם כמה שפחות, וסותם.

מיד הוא מעביר נושא. נו, תמי, יש לך עוד כוח לשיעור פרטי על רזי הפנים?
האמת היא שאני פשוט משתוקקת למקלחת ולמנוחה, אבל הסקרנות ותאוות הלימוד גוברות על כל שיקול אחר ואני נכנסת לביתו בעקבותיו ושולפת מתיקי עט ומחברת.
בואי אלמד אותך במטבח, אומר הרב ומושך לשם כיסא שאשב, תוך כדי שאני מכין גפילטע פיש לארוחת צוהריים.

כך אני לומדת ביום אחד איך מכינים קציצות דג ממולא בסגנון ספרדי, ולמה תמיד עדיף לי ללכת לפקידה עם שיער ארוך (היא תהיה יותר נחמדה, כי שיער ארוך מוריד שפע של מידת הרחמים) ולא לפקידה קצוצת שיער (מידת הדין, רחמנא ליצלן, עדיף לא להתעסק עם כאלה...).

כמו-כן, באותו יום אני משלימה עם אָפִּי ומקבלת אותו באהבה, לאחר כמה שנים של מאבקים פנימיים ותיעוב עצמי.
כבוד הרב מסביר לי מדוע אף ארוך עדיף בהרבה על אף קצר וסולד, כמו זה של הגויים.
הרי המושג "ארך אפיים" מתייחס לקב"ה בהקשר של מידת הרחמים, ועל כן בעלי אף ארוך יהיו יותר סובלניים, טובי לב ורחוּמים מאשר אלה בעלי האף הקצר.
אני מלטפת את אפי בזהירות ושואלת,
ומה קורה אם עושים ניתוח פלסטי לקיצור האף?
הרב מתפרץ בכעס ומודיע לי חד-משמעית,
ניתוח אף? זה הקליפות לחלוטין!
אני משתתקת בכלימה, ורק חושבת לעצמי שגם אפו של כבוד הרב איננו מן הקצרים ביותר. אם כן, למה הוא איננו סובלני, ומתפרץ לעיתים קרובות?

הוכחה מיידית לכך מגיעה כאשר איתָי, בנו הראשון מאישתו השנייה, בא לשאול אותו משהו, והוא נוזף בו שלא יפריע.
זה בסדר, אני מנסה להרגיע, כי מבטו הנעלב של איתי לא נעלם מעיניי, מבט של ילד שבסך הכול רוצה שאביו יתייחס אליו, ואני לא רוצה לגזול אותו ממנו.
לא, מתעקש הרב ברקת, הוא צריך ללמוד לא להפריע לי כשאני עסוק. איתי מקבל עליו את הדין בעיניים מושפלות ויוצא מן החדר בדממה.

אני אגיד לך למה קשה לי איתו, הרב מנמיך את קולו כמגלה סוד, זה בגלל שאמא שלו, שיפי, הייתה חילונייה לפני שחזרה בתשובה והתחתנה איתי. היא שכבה בחייה הקודמים עם כמה גברים, וכל אחד כזה השאיר בה קליפה.

אני מעט נדהמת מדיבורו הישיר, אך מוסיפה להקשיב.

לכן, כשהתחתנתי איתה, בעצם מהבִּיאָה הזאת יצא איתי, עם הרבה קליפות של כל הבחורים שהיו לאמא שלו לפניי, וזה למה אני מרגיש שהוא לא שלי.

לא שלך? עיניי נפערות. איך אפשר לומר כך על בנך ובשרך?

כן, פוסק הרב בחדות. הוא הגיע מצד הקליפות.

אני מנסה לעכל את מה שאוזניי שומעות, ובינתיים הרב משנה את טון הדיבור לטון רך ואוהב.
לעומת זאת, רבקי היא הבת שלי לגמרי. היא כבר באה בטהרה ובנקיות גמורה, ואני מטורף עליה! את יודעת שהיא גלגול של אמא שלי שעל שמה היא קרויה? היא גם דומה לה שתי טיפות מים. אחח, רבקיל'ה שלי, איזו נשמה!

חיוך נמתח על פניי, אבל בתוכי אני קרועה. מה זה הדיבורים האלה על הבן שלו? איך הוא מסוגל להראות את העדפתה הברורה של רבקי על פני אחיה? איתי המסכן בטוח מרגיש בכך. ומצד שני, וואו, אילו חידושים מלהיבים הוא חידש לי זה עתה על שפת הפנים.

הרב פותח את הסיר המבעבע ושואף את ניחוח הקציצות המסתלסל ממנו.

ילדים, הוא צועק, בואו לאכול.

הוא פונה אליי בחיוך רך, תמי, את מוזמנת להצטרף אלינו.

הבטן שלי מקרקרת, אבל לא נעים לי. משהו באינטימיות המשפחתית הזו מאיים עליי.

תודה, אני מתרוממת מכיסאי ומשחילה את המחברת והעט אל תוך התיק. אני חייבת לחזור הביתה.

כן, תמי, בואי תאכלי איתנו, רבקי מושכת בידי בקולה המתחנן וכמעט עוקרת אותה עם כובד משקלה.

הגרון שלי משתנק מרוב רעב ומהרוק שמתגבש בו, אבל אני מוסיפה לנענע בראשי מצד לצד.

ממש תודה, אולי בפעם אחרת.

הרב, שקולט אותי בעיני הרנטגן שלו, כנראה מבין לליבי ומשתיק את רבקי.

מספיק, בעזרת ה' היא תצטרף אלינו בהזדמנות אחרת.

אני נפרדת מהם והולכת הכי מהר שרק אפשר לתחנת האוטובוס במרכז העיר. עם כל צעד הקיבה שלי הולכת ונדבקת לגב, ולא כמטפורה. אני מרגישה קצת דבילית שלא נשארתי לאכול איתם. מה כבר היה יכול לקרות?

בכל אופן, כשהאוטובוס מגיע, אני מתיישבת במושב אמצעי ומתענגת על הרוח המקפיאה של מיזוג האוויר.

עד שאגיע הביתה זה ייקח לפחות חצי שעה. אני בודקת את מצב הסוללה ונכנסת לפייסבוק. מעלה תמונה מחברון ושואלת את קהל עוקביי המצומצם מי מזהה.

די משעמם שם ואני עוברת לאפליקציה של מנקרא.

אתמול כתבתי בה משהו קצרצר ממש לפני שטסתי לשיעור של מוצ"ש, ובא לי לכתוב עוד.

יש באפליקציה הזאת משהו שנראה לי יכול להחליף טיפול פסיכולוגי.

אני שופכת שם את כל ההגיגים הכי סודיים שלי, בצורה אנונימית לגמרי, שזה יתרון עצום, ומקבלת חינם פידבקים, תמיכה, פירגונים ועצות מכותבים אחרים.

גלינג. שלוש בקשות חברות חדשות מהבהבות בתיבת החברים.

אני מרפרפת עליהם. לאחת קוראים 'שיבולת בשדה' ובתמונת הפרופיל מופיעה שיבולת שהיא גם חצי עט על רקע מחברת. מנפלאות הבינה המלאכותית. אני מאשרת וקופץ לי השם הבא, ירוסלב פונגו. בתמונה יש בחור שרירי ללא חולצה, ואני מעיפה אותו לפח. לא נראה לי אמין.

השם השלישי הוא – חחח – כרוכית הנדלזלץ. מתמונת הפרופיל מחייכת אליי בחיוך עדין בחורה ממושקפת, שנראית בדיוק כמו האחות שהייתי רוצה שתהיה לי במקום צביקה. מצחיקה, מאיפה הקריצה את השם הזה?

אני לוחצת על 'אישור' ונכנסת לפרופיל שלה.

נראה שהיא חדשה. עדיין אין אף פתק בדף שלה.

בביו כתוב שהיא סטודנטית לפסיכולוגיה, אוהבת כלבים וספרים וגרה ברמת גן.

מעולה. העיקר שהיא גרה רחוק.

אהיה נחמדה, אני אומרת לעצמי, וכותבת לה ברוכה הבאה למנקרא.

ואז אני פותחת פתק חדש ושופכת לתוכו את תחושותיי מהיום המהביל שעבר עליי.

 

 

 

 

ישראלה

 

יום נדיר של שקט עובר עליי במשרד.

אין עניינים בוערים, ואני מתפנה לעבור על עשרות המכתבים שגודשים את תיבת הדואר האלקטרוני שלי מהשבוע הקודם.

אפילו אמא לא מציקה לי עם טרונותיה, מפני שלקחו היום את החבר'ה של הדיור המוגן לטיול בפארק בן שמן.

אני מתענגת על כוס קפה רותח וטובלת בו עוגיית אוזני פיל, תוך כדי קריאת המכתבים.

דינדון חדש ובלתי מוכר נשמע בחלל החדר. אני מסובבת את ראשי ובודקת מהיכן הוא מגיע. לא נראה לי שיש במשרד שעון מעורר או איזשהו מכשיר חדש. אחרי חיפושים כה וכה מתחוור לי שזוהי התראה של פייסבוק, שקפצה לי בטלפון הנייד.

אוי, רק זה מה שהיה חסר לי.

כבר מזמן שמעתי שהדבר הזה הוא זללן זמן מטורף ולכן מעולם לא נרשמתי אליו.

אני לוחצת באצבעי על האות F ומיד מתנפלות עליי התראות שונות ומשונות. כל מיני אנשים שמציעים לי חברות – מאיפה אתם בכלל מכירים אותי? וכל מיני המלצות לחברויות וקבוצות והשד יודע מה.

ואז אני נזכרת לכבוד מה בכלל התכנסנו כאן ועל מה ולמה הצטרפתי לחגיגה.

פותחת את מנקרא במחשב של העבודה וליבי מזנק מאושר כשאני מבינה שתמי אישרה אותי כחברה שלי. היא אפילו כתבה לי ברוכה הבאה.

שוב מזדחלת לי תחושת הפושעת. כמו פצצת זמן מתקתקת באוזניי. אולי היא ניחשה שזו אני והיא משחקת איתי משחק בו היא רק מחכה שאגלה את זהותי. אוף, כמה זהירה עליי להיות.

אני קוראת את הפתק החדש שהיא כתבה כנראה ממש עכשיו.

נקרעת.

תמיד אני נמתחת ונקרעת במו גומי.

בין לבין

בין אמונה תמימה לבין ידיעה

אבל מה אני יודעת

ולמי להאמין

והאם הקול הזה בבטן שמזהיר אותי, הוא אמיתי? ראוי?

כי הדברים על פני השטח מושכים אותי אליהם כמו אש המושכת גחלילית,

והגחלילית קצת פוחדת להישרף.

 

על מה היא מדברת? מה קורה לה?

האצבעות שלי מתופפות על שולי המקלדת, עד שאני מעזה לכתוב לה בתגובה:

תמצואלה מוונצואלה יקרה,

בין כל הסיפורים והשירים כאן נחשפתי גם לפתקים הצובטים שלך.

יש דברים שאני ממש יכולה להזדהות איתם.

נשמע לי שאת בחורה מאד רגישה.

הקשיבי לגחלילית שלך, אני בטוחה שגחליליות אף פעם לא טועות.

 

אני סוקרת שוב את מה שכתבתי, וממהרת להוריד את כל הנקודות והפסיקים, שאולי עלולים להפליל אותי.

גם את ההקשיבי אני משנה לתקשיבי, שלא אשמע לה זקנה ואימהית מדי, ואז אני לוחצת על 'שלח'.

פיווו.

מוזר כמה אני מזיעה מהמאמץ הזה.

ולפני שאני חוזרת לעסוק בענייני העבודה, אני מהגגת לי הגיג חגיג ורושמת את הפתק הראשון שלי.

משום מה נמרח לי חיוך בלתי מחיק על הפנים.

יש משהו מלהיב בהרפתקה הסודית שלי.

 

 

 

 

תמי

הרפתקה בלשית

 

הטלפון שלי מצלצל בזמן שאני מקלידה מכתב רשמי לכל חברי לשכת המבקרים הפנימיים בישראל.

זהו מקום העבודה החדש שמצאתי מיד אחרי שנת השירות השנייה במיזם.

יש לי תחושה מעקצצת שאני יודעת מי מתקשר. ברגע שהטלפון בידי אני רואה שאכן שמו של הרב ברקת מהבהב לו על הצג. אני עונה באחד הטונים היותר נחמדים שלי.

תמי? קולו גורם ללבי לפרפר משמחה.

כן כבוד הרב.

אם תוכלי לעבור אצלי היום, יש לי בקשה חשובה ממך, מין משימת בילוש כזאת...

הממ, כמובן שאוזני מזדקפות בסקרנות.

 

אני מתייצבת אצלו תוך זמן קצר יחסית. מהעבודה במרכז העיר המרחק אליו לא כל כך נורא כמו מהמושב. כל הדרך תהיתי מה כבוד הרבה רוצה להטיל עליי. להרפתקנית כמוני אין דבר מרתק יותר מפעולת בילוש מסתורית.

"על המכון העיוני למחקר קבלי שמעת?" הוא מקדם את פני מיוזע מעבודתו במטבח. באותו יום הוא מבשל כדורי בשר לילדים, סינר גדול תלוי על מותניו העבים.

בטח ששמעתי, אני קופצת, וגם קראתי כמה מהספרים של הרב ד"ר ל.צ. און.

פניו של כבוד הרב מתכרכמים. "השמוק הזה, יחרב ביתו ו...*&^%$#@...."

אוזניי ממש מסמיקות לשמע רצף הקללות העסיסיות שניתזות מפיו של הרב.
אחרי כל שמות התואר שמעניק הרב לל.צ. און מיודעי ולמכון למחקר קבלי, הוא מסביר לי שמקורם בקליפות ובסיטרא אחרא, וזאת כיון שהם מלמדים קבלה להמונים וגורמים להם חילול שבת וחוסר צניעות, וגם, רחמנא ליצלן, מקריאים קטעים מספר הזוהר לנשים נידות.

קיצורו של עניין, גמלה בלבבו של הרב החלטה להקים מכון מתחרה למכון המדובר, והוא רוצה לשלוח אותי לרגל למענו אצל ה"אוייב", לבדוק איזה סוג של פעילות בדיוק הם עושים, וכמה כסף דורשים שם על כל דבר.

אני, שדבריו נשמעים לי חזקים, נכונים ומשכנעים ביותר, ממהרת לתפקידי החדש בשמחה.

נהג המונית שלו מסיע אותי לרחוב מסילת ישרים ואני יוצאת לתור אחרי המכון המחוצף, שמעז להתחרות בכבוד הרב. לוקח לי כמה דקות למצוא את המקום, כי מספר הבית שהרב נתן לי היה שגוי.

כשבסופו של דבר אני מגלה את המקום, צרחה בוקעת מפי למראה חתולה שחורה שפרוותה מכורסמת מקרבות רחוב, שמזנקת  לידי מפח האשפה המעטר את הכניסה. מה זה הקטע הזה עם חתולות שחורות בסמטאות אפלות שרודף אותי? אני מחזקת את עצמי על ידי נשיקה הגונה למזוזה ודוחפת את הדלת בעזוז.

את פניי מקבלת פקידה חביבה עם שיער כהה גולש (סימן מעולה! כך למדתי מכב' הרב ממש לאחרונה) ומשקפיים ידידותיים, שלום, במה אפשר לעזור?

ההממ,  אני מכחכחת בגרוני ומתחילה לפברק, מנסה לא לשקר חלילה, הייתי רוצה לקבל מידע על הפעילויות הקרובות שלכם, הרצאות, סיורים מודרכים וכאלה.

הפקידה הנחמדה מצביעה על קיר גדוש פלאיירים ומציעה לי לקחת כל דבר שעשוי לעניין אותי. "תרצי לרשום פה את שמך ואת הפרטים שלך?" קולה פונה אליי ענוג ורך, כך נוכל לעדכן אותך בדואר או בטלפון.

חושי הבלשיים נדרכים מיד, חלילה לי להותיר אחריי עקבות מזהים!

לא תודה, אסתפק בפלאיירים ובפרוספקטים שיש כאן.

אני ניגשת אל הקיר המחולק למדפים רבים, ומעמיסה בתיקי מכל הבא ליד, פרוספקטים המשווקים ספרים חדשים על קריאת כף יד ועל גלגול נשמות, פלאיירים אודות סיורים, הרצאות, סדנאות, קורסים, חוגים ומה לא, וגם עלון הקורא לתרום למכון כדי להפיץ את תורת הסוד ברבים.
האמת, הכול נראה מרתק בטירוף. אלמלא הידיעה שמדובר בקליפות ובצד של הטומאה, בוודאי הייתי נרשמת להכול!

הנחמדה מעיפה בי מדי פעם מבט מתרשם, כנראה עשיתי רושם נלהב למדי. אני מסיימת לבזוז את כל השלל , מחייכת אליה חיוך מלא נהרה, נפרדת בנימוס ומדדה עם תיקי הכבד אל הדלת.

הרכב עם הנהג ממתין לי בקצה הרחוב ובקושי הספקתי לטרוק את הדלת אחריי כשהוא נותן גז וטס אל ביתו של כבוד הרב.

סיור לרווקים ורווקות בקברות צדיקים? נוהם הרב, אחרי שעלעל ונבר בערמת המסמכים שהבאתי לו, איזה חילול קודש, לקחת גברים ונשים יחד לקבר ר' יונתן בן עוזיאל בעמוקה, להכניס בכוח זימה לתוך מקום קדוש!

אני מהנהנת בהסכמה. הרב כנראה יודע מה שפיו מדבר. הוא ממשיך לדפדף בהבעת גועל ולבסוף משליך מעליו את הדפים. רוח של טומאה נושבת מכל התעמולה הזאת! הוא מכריז. טומאה כזאת אני מרגיש גם כשמדי פעם אני קורא את קרלוס קסטנדה.

מיהו קרלוס קסטנדה זה, אני תוהה בליבי, כדאי שאבדוק בגוגל בקרוב, למלא חורים בהשכלה.

הרב דופק על השולחן במטבחו, ומלבד את ליבי השקוע בשרעפיו, הוא מקפיץ גם מלחיה ופלפלית העומדות שם לתומן.

סיורים לרווקים הוא עושה שם, האון חסר האון הזה? אני אראה לו איך צריך להיראות סיור אמיתי! אם הוא מצליח לגרד בקושי עשרה משתתפים, אני אביא עשרים. תמי! הוא פונה אליי בקול חדור פאתוס.

אני רוצה שתאספי עשרים חברות רווקות שלך, תעשי טלפונים ותזמיני אותן לסיור רוחני בקברות צדיקים בגליל, אני אשיג אוטובוס, ותגידי להן שזה עולה רק חמישים שקל, אני אספוג את שאר העלויות.

מאיפה אשיג עשרים חברות? אני רוצה לצעוק.

"כן כבוד הרב" פי עונה.

הרב מחכך נמרצות את כפות ידיו זו בזו. תגידי להן שזה סיור מטעם המכון למחקר קבלי של הרב י. ברקת, חה חה חה! ופורץ בצחוק מתגלגל. חתול מיילל בחוץ ואני רק שוברת את הראש מהיכן לעזאזל אשיג עשרים חברות.

יום למחרת אני מתקשרת לכל חברה/בחורה/רווקה שאי פעם נקרתה בדרכי. מנסה לכל שש הבנות הדתיות שלמדו איתי גרפיקה באורט קריירה. רק נעמי אומרת שתחשוב על זה. חברות מהיסודי לא מבינות מה נזכרתי בהן פתאום, ואפילו רחל, שקצת התחרדה עם הזמן, נשמעת ספקנית. אני מעזה לפנות רק לשתי חברות מהתיכון. לא מפתיע אותי שאף אחת מהן לא בעניין. אני מנסה כמובן את ריקי ואביבה מהשירות הלאומי. חשבתי גם על רוצ'קה ועפרה חברותי לחדר בשנת השירות בחיפה, אבל אז נזכרת שהן התחתנו ממש לאחרונה. למה התחתנתן? אני שואלת את שמותיהן הרשומים ביומני. אם לא הייתן נשואות בטוח הייתן באות!

בפייסבוק ובאינסטוש אין מצב שאפרסם מודעת חיפוש כזאת. הרוחות שם ממש אנטי דוסיות, והדוסיות האמיתיות מתרחקות מהזירה הזו כמו מזירת קרב. צודקות.

היבול של מאמציי עלוב: חברה אחת בטוח, ושתיים בסימן שאלה. וכמובן גם אני.

בלילה אני מתקשרת אל הרב בידיים רועדות מתשישות ואכזבה.

נו תמי, קולו האופטימי ניתז באוזני מבעד לרמקול של הטלפון, השגת עשרים בנות?

אני מדווחת לו בצער רב על הישגיי הדלים.

לכמה רגעים שתיקה נפערת בינינו.

יודעת מה, תמי? גם עם חמש בנות נצא לסיור.

במשך שבוע תמים, בו אני מתקשרת לכל נקבה שרק הצלחתי לגרד, אספתי ארבע בנות שנענו לתחנוניי ונתנו את הסכמתן להצטרף לסיור הרוחני בגליל.

מותשת אך נרגשת, אני מודיעה על כך לכבוד הרב אחרי השיעור במוצאי שבת.

אה, הסיור? כבוד הרב פתאום נזכר, סליחה שלא אמרתי לך, אבל ירדתי מזה.

נראה לי שפתאום יורד לי לחץ הדם בבת אחת.

 עשיתי חישוב והגעתי למסקנה שלא משתלם לי לבזבז זמן וכסף רק על חמש בנות. בכל אופן, תודה רבה לך על כל מה שהשקעת בזה. הקב"ה ישלם שכרך.

עיניי מביטות בקיר החדש שצץ פתאום בין הסלון למטבח, שמזכיר לי את המבנים הבלתי גמורים בכפר ערבי. לבנים אפורות חשופות בלי שום טיח.

הפרויקט הזה של כבוד הרב היה כמו עוד קיר שכבוד הרב החליט פתאום לבנות ויום אחר כך להרוס.

זעם עצור בקרבי ובאותה נשימה אני נוזפת בעצמי, איך אני בכלל מעיזה לזעום על כבוד הרב.

לכן אני בולעת את התחושה יחד עם הרוק ומנסה להקשיב לשיחה שמתפתחת בינו ובין אחד התלמידים, זה עם הקול המאנפף, ששואל תמיד שאלות קיטבג. הם צוחקים על משהו ומזכירים את המילה  נימפומן או נימפומנית.
שוב אני מציינת לעצמי שעליי לבדוק מה פשר המילה הבלתי מוכרת לי הזאת. אין לי ספק שהיא קשורה איכשהו למין.

 

[1] השיר 'אשת חיל' שנהוג לשיר לנשים בערב שבת לפני הקידוש.

 [NM1]אולי להוריד

 [NM2]לבדוק בשטח גאוגרפיה ושמות רחובות

 [NM3]לברר ביטוי מדויק

 [NM4]לחזק את הפרק!

ישראלה

 

בשעה טובה תמי סיימה את קורס רפלקסולוגיה ולאחרונה מצאה עבודה בתחום. כבוד הרב סידר לה  ג'וב אצל אחד מתלמידיו, וכך היא מעופפת כמו דבורה מעבודתה בלשכת המבקרים לקליניקה באזור החרדי וחוזר חלילה.

יוצא שאת רוב זמנה היא מבלה בירושלים. דווקא נחמד. כך היא קופצת בשעות פנויות לבקר את סבתה וזה בהחלט מקל עליי. גם אני עצמי נהנית מדי פעם מהטיפולים שלה. לקראת המבחן המסכם היא התאמנה על כפות רגליי כמעט כל יום. בכל פעם שהשתרעתי על כורסת הטלוויזיה, היא התיישבה על שרפרף ועיסתה את בהונותיי עם ידיה הטובות. תמיד שאלתי אותה בסקרנות מה היא רואה באזור הלב. כבר בילדותי אמרו לי הרופאים שיש לי רשרוש בלב, וכשאמי שאלה בדאגה מה זה אומר, הם הרגיעו אותה שבגיל צעיר אין  בכך שום בעיה, ושיהיה כדאי להתחיל לעקוב בגיל מבוגר.

כבר עברתי את גיל חמישים ומדי פעם אני חשה את הדופק קצת משתולל, במיוחד כששמואל מרים את קולו. אבל מפחיד אותי ללכת לקרדיולוג  ולבדוק את המצב ברצינות. אם חלילה אגלה  איזושהי בעיה  מה יעשו לי? צנתור? כרגע אין זמן ולא כוח להתמודד עם זה. אולי כשאגיע לגיל זיקנה...

בינתיים אני חוזרת מהעבודה לבית ריק ומרגישה כמו... תמי. מבינה את תחושת הבדידות והניכור. הבית שלנו כל כך גדול וריק ואין מי שימלא אותו בקולות של פטפוט ושמחה.

שוב אני חשה דכדוך מהמחסור בנכדים.

אלה אמנם התחתנה, אבל מבהירה לי  בקשיחות שכרגע אין על מה לדבר, עד שהיא ובעלה יתבססו בקריירות שלהם, ושבכלל לא בטוח שהם ירצו להביא ילדים לעולם האכזרי הזה. ה' ישמור!

צביקה רחוק מחיי משפחה כרחוק הצפון מהדרום בו הוא מטייל ועושה טרקים מסוכנים. אולי עדיף כך. בכל מקרה הוא לא בשל עדיין ואין לי ציפיות ממנו.

אז נותרה רק תמי, שדווקא משתוקקת להינשא ולהקים משפחה, תודה לאל!

בנוסף לשלל העבודות שהיא מרפרפת ביניהן, אני יודעת שהיא גם פוקדת כל מיני סמינרים ובתי מדרשיות ו"מתחזקת". מי מילל שתהיה לי כזו בת צדיקה. הכיף הוא שהיא גם יוצאת כמעט כל שבוע לפגישות עם בחורים, וזה נפלא.

אני פורקת שקית קניות שהבאתי מהסופר. את השניצל הצמחי אני מניחה על הצלחת המסתובבת במיקרוגל ומחממת לשתי דקות. הבטן שלי משמיעה קולות טרוניה וידי נשלחת גם אל הלחם הטרי ואל החמאה. מה עם ירקות? ברור לי שבחודשים האחרונים עליתי במשקל לפחות עשרה קילו מעל למשקל הרגיל שלי בגלל הלחם והחמאה. מרגיז! אין ספק שגם שניצל לא מוסיף הרבה בריאות. בטח לא ללב, עם כל השומנים והכולסטרול.

אני מדחיקה את עניין הלב וממהרת לשטוף כמה עגבניות שרי, להשקיט את המצפון.

בסך הכול חמש וחצי והשמיים בחוץ כבר חשוכים וקודרים.

עוד מעט חנוכה ואני לא יכולה שלא להרהר בציפייה בסופגניות.

די, די! אני נוזפת בעצמי, כמה את יכולה לחשוב על אוכל?

הלחם הפרוס עשוי מחיטה טרום נבוטה. זה נשמע בריא ומשמח.

קראתי לא מזמן מאמר, שחלק ניכר מהתרומה לאכילה בריאה הוא באסתטיקה שלה. כלומר, חשוב לסדר את האוכל יפה על צלחת ולא סתם לחטוף ביסים בעמידה. אז אני מארגנת לי צלחת עם השניצל הלח והמהביל בצד אחד, בצד השני מחרוזת עגבניות בוהקות ובמרכז שתי פרוסות לחם כפרי (ובריא!) עטויות בשכבה נדיבה של חמאה. הריר כבר גודש את פי ואני כמעט מתיישבת ואוחזת בלחם הריחני.

לרגע אני נעצרת, נזכרת בדבר התורה שתמי הקריאה לנו בשבת האחרונה, על החשיבות של נטילת ידיים לפני אכילת לחם.

נו, אם לא יועיל לא יזיק, קולה של אמא שלי מהדהד באוזניי.

אני נוטלת בידיי את הנטלה המחלידה וממלאת אותה במים.

"הרבה מים!" אני שומעת את תמי נוזפת בי, "שיהיה סימן לשפע..."

אני מאפשרת למים לגלוש מעבר לקיבולת של הכלי ומיד שופכת שליש. שיהיה ברור שאני לא מאמינה באמונות תפלות ובסגולות.

שלוש נטילות על יד ימין ושלוש על שמאל ומפי מתברכת לה ברכת אשר קדשנו וציוונו על נטילת ידיים.

ידיי מנגבות את המים במגבת נגב היטב. גם זה בהשפעתה ובהשראתה של תמי הצדקת, שטוענת בלהט כי אין לגעת בלחם עם ידיים רטובות או אפילו לחות, מפני שזה מטמא את הלחם. לא מאמינה שאני מיישמת את ההחמרות שלה. בא לי להרטיב שוב את ידיי וכן לגעת עם המים בלחם. אבל די, גם אני כבר מתחילה להגזים, רק בכיוון ההפוך...

ברוך אתה ה'... המוציא לחם מן הארץ, אני שומעת את קולי מהדהד במטבח הריק ואני נוגסת בלחם, שהפלא ופלא, מרגיש לי טעים עוד יותר מבדרך כלל.

וואו. זו פעם ראשונה שאני נוטלת ומברכת באמצע השבוע. חבל שתמי לא רואה. איפה הילדה הזו מטיילת לה בימים אלה?

איך היא גדלה לי כל כך מהר?

ידי נשלחת אל השלט כדי להדליק את הטלוויזיה. אולי משדרים עכשיו סרט ישן עם גרגורי פק החתיך והג'נטלמן, שאין היום אף שחקן שישווה לו, ואז אני נזכרת שכבר כמה ימים לא נכנסתי למנקרא לקרוא מה חדש בתוך הראש של תמי.

אני מתרוממת להוציא מהתיק של העבודה את המחשב הנייד, מניחה אותו מולי על השולחן לפני הצלחת הגדושה, ונותנת לו להידלק לאיטו בזמן ששיניי נוגסות בלחם הפריך והטעם מתגלגל לו קטיפתי ומנחם על לשוני.

אני מנגבת במפית את אצבעותיי מהשומן של החמאה שנדבק אליהן ומקלידה את הסיסמה לפייסבוק, כדי שאוכל להיכנס למנקרא. מממ, תמי כבר הספיקה להעלות לאתר לפחות ארבעה פוסטים חדשים. מתי היא מספיקה לעשות את זה יחד עם שאר עיסוקיה?

העגבנייה עסיסית להפליא ומשתלבת נפלא בשאר הטעמים הנימוחים בפי ומחליקים הלאה כשמן בעצמותיי. השורות הקצרות גורמות לי לעצור את קצב הלעיסות ולעיניי להיתקע פעורות במסך.

מה זה הדבר הזה?

האם הבת שלי כתבה את המילים הללו?

לא ייתכן.

זה כבר מעבר לבדידות הקבועה.

זו כבר פגיעה רצינית.

תמי? תמי האהובה הקטנה שלי???

יצא לי החשק להמשיך לאכול. למרות הגנים השואתיים שלי, אני עוטפת בלי חדווה את שארית הלחם במפית ומשליכה לאשפה. מי יכול לאכול כשהזעזוע לופת בגרון?

אצבעותיי מסתבכות במקלדת, מקלידות מילה ומוחקות שתיים.

מה אפשר לומר לה? איך אוכל לעזור לה? אולי אשלח אותה לפסיכולוג? בתי היקרה והאומללה. כבר כשלמדה בכיתה ד' ניסיתי לקחת אותה לפסיכולוג ידוע שם באחד היישובים בסביבה. היא הלכה אליו פעם אחת וכל מה שהיה לו לומר זה שהיא ילדה מאד עשירה ושהכול נראה תקין. היא לא סיפרה לי על מה דיברה איתו. ניסיתי לדובב אותה ללא הצלחה. הייתה לי תחושה אז שמשהו עובר עליה. מה יכול למנוע מילדה כל כך חכמה, יפה, יצירתית ומוכשרת לשתוק כמו דג ולהימנע מסיטואציות חברתיות? בקושי היו לה חברות בבית הספר היסודי, וגם בבית בקושי פתחה את פיה. חשדתי אפילו שאולי היא נמצאת איפושהו על הרצף האוטיסטי, אבל יועצת בית הספר הכחישה בתוקף את האפשרות ורק אמרה שיש לתת לזמן לעשות את שלו, עד שהילדה תרגיש ביטחון במקום בו היא נמצאת. ועכשיו, כשהיא כותבת רמזים כאלה מוזרים, אני מתחילה לחשוש מהגרוע ביותר.

תמי שלי? תמי עברה חוויה כל כך נוראית? מתי זה קרה? איך לא ראיתי ולא שמעתי דבר?

אני מנסה לכתוב לה בטון אמפטי.

בדיוק כשעולה לי רעיון למילים הנכונות, דלת הכניסה נפתחת לרווחה ומקפיצה אותי בבהלה. שמואל נכנס ונועץ בי את עיניו הכעוסות. אני מרגישה כאילו נתפסתי בקלקלתי וממהרת לסגור את המחשב בחבטה. דווקא אחרי ההתפרצות הקודמת הוא בא לבקש ממני סליחה וקנה לי עציץ של סחלב לבנבן. קיוויתי שהרוגע והרומנטיקה יחזיקו מעמד יותר זמן.

"מה שלומך שמואל?" אני ממהרת לקום אליו וכמעט נופלת מפיק הברכיים הפתאומי שאוחז בי.

"מה זה? מה עשית שם?" הוא מחזיר לי שאלה ומביט בחשדנות במחשב הסגור.

"שום דבר מיוחד", אני עונה בולעת את הרוק, "היה לי מייל דחוף מהעבודה לענות לו."

הוא מפיל את התיק מכתפו לרצפה בזעף. "שוב את מביאה עבודה הביתה? כמה פעמים אני צריך להגיד לך להפסיק עם זה ולהקדיש לבית יותר תשומת לב?"

"אמממ...אני לא..."

הכעס שלו מבעבע והקצף ניתז לכל עבר כמו משקה תוסס שנוער יותר מדי זמן בבקבוק.

"אני פה עובד ומפרנס וקורע לעצמי ת'תחת בשבילך ואת צריכה להביא עבודה הביתה??? עיניו מתנפחות ואני מסיטה את מבטי ומנסה לשמור על שיווי משקל. למה הצעקות שלו גורמות לי להתכווץ ולהרגיש שאני לא שווה כלום? למה לעזאזל אני לא מצליחה אף פעם לענות לו ולהשתיק אותו?

"רק בגללך כל השערות שלי כבר לבנות. בגלל הפמיניזם המטומטם הזה, שמוציא אותך לימים שלמים ואני חוזר הביתה רעב ואין פה מה לאכול."

"שמואל," אני מנסה לדבר אליו בטון תקיף, אבל יוצאת לי יבבה של חיה שחוטה, "כמה פעמים לא הייתה לך ארוחת ערב?"

"יותר מדי!" הוא צווח, ונשמע לי לרגע כמו תינוק רעב שתובע את החלב מאמו.

"מיד אכין לך משהו" אני כבר מתרוצצת במטבח, חוטפת מחבת ושוברת לתוכו שתי ביצים מהמקרר.

"לך תשטוף ידיים ועוד חמש דקות האוכל יהיה מוכן," אני מנסה להרגיע.

הוא ממשיך לצעוק. ההתקף בשיאו. לפתע אני מבינה שהוא אוחז במחשב שלי כמו משה שמחזיק בלוחות הברית ועומד לרסק אותו על הרצפה.

"לאאאאאאא" אני זועקת ורצה לתפוס בידיו.

כמו בהילוך איטי, המחשב עף בזווית חדה ופוגע ברצפות. המסך נפרד מהמקלדת ושבר מכוער נפער לרוחבו ומקש מהמקלדת נפרד מחבריו ומתגלגל הרחק מהם כמו קוביית משחק שש בש.

אני נופלת על ברכיי ומחבקת את המסך אל חיקי. מה אעשה עם כל הפרוטוקולים והמסמכים של העבודה? ומתי אגיב לתמי על המילים שלה שקרעו את ליבי?

אילו היו לי דמעות הייתי בוכה.

יש לי כל הסיבות בעולם לבכות.

אבל הדמעות קבורות עמוק ונעולות אי-שם מתחת לשכבות מאובקות של שנים.

רק העצב מציף אותי. עצב סמיך וכבד.

שמואל נעלם מהמטבח. כנראה עלה להתקלח. ריח של חביתה שרופה מכה באפי.

אני קמה בקושי ומכבה את הגז.

אילו יכולתי, הייתי חוזרת לרצפה ונשכבת עליה חבוקה עם המחשב ההרוס ונשארת להתאבל עליו לנצח.

אבל לא שורדת בת שורדת תנהג כך. לא בבית ספרנו. החיים חזקים מהכול והגוף של ישראלה מתנועע בחלל המטבח, מטאטא חלקי מתכת ואוסף אותם לפח, מקרצף את המחבת המפוייח וכשתמי תחזור הביתה לא יהיה זכר למה שאירע כאן. הכול יהיה נקי ומסודר.

גם שמואל יירגע ויהפוך להיות מתוק ונעים ויפנק אותי במילות פיוס חלקלקות. הוא יבוא לחבק אותי מאחור וילחש באוזני "שרולי שלי, את יודעת כמה אני אוהב אותך" וימיס את כל הטינה והצער הגודשים את ליבי ואני כמובן אסלח לו ואשכח. עד לפעם הבאה.

תמיד זה כך.

 

 

 

תמי

צירופי שמות – גילוי סודותיו הכמוסים של כל אדם.

 

מוצ"ש אחד, עם תום שיעור פרשת שבוע, בזמן שכולי מרוכזת בציור של ארמון עם המון צריחים, חומות, מגדלים ומרפסות, עבור רבקי שמתנשפת באוזני ונתלתה על זרועי, אחרון התלמידים עוזב את הבית. לרגע עיניי מתרוממות מן הדף ואני מבחינה בשעה המאוחרת. הרב יוצא מחדרו ומתמתח, חולצתו הלבנה נשמטת מתוך מכנסיו והוא ממהר לתחוב אותה פנימה יחד עם ציציותיו המקפצות במבט מתחטא.

תמי, את עדיין פה?

כן, רבקי מזדעקת ונאחזת בי יותר בחוזקה. היא מציירת לי ארמון. אל תפריע לה.

אני מרגישה את צלו של הרב נופל על הדף ומריחה את ריחו קרוב אליי. ריח של נענע וקציצות בשר.

ממש יפה, הוא מחמיא לי. בסוף אצטרך לשלם לך על הבייביסיטר שאת עושה פה לרבקי ועל כל הציורים שאת מציירת לה.

אני מחייכת ונושפת במבוכה. מה פתאום.

הרב מנמיך את קולו וכמו לוחש לי, תזכרי שאני פה בשבילך לכל שאלה שיש לך. אם תרצי לשאול שאלה או ללמוד משהו יותר לעומק, אז בשמחה.

תודה כבוד הרב, אני מסמיקה מהכבוד שהוא חולק לי, ומשרבטת אדניות עם פרחים ועלים משתרגים על מעקות המרפסות. ופתאום מתעורר בי חשק גדול ללמוד מכבוד הרב את השיטה שלו להבנת נפש האדם בעזרת החישובים הנומרולוגיים. כבר קראתי על כך בספר שהוא נתן לי אז בפעם הראשונה שהגעתי אליו יחד עם אמא. הבנתי שצירוף השמות הפרטיים של כל אחד יחד עם שמות אימו נותנים באיזשהו אופן את האופק האסטרולוגי של זמן לידתו, אבל לא הבנתי כיצד ניתן לחשב זאת.

עם סיום תפארת היצירה והגשתה לרבקי הנרגשת, שרצה להראות אותה לאחיה הגדולים בקומה התחתונה, אני מתרוממת במאמץ מהשקע הברומטרי ההולך ומתרחב על הספה הנמוכה וחוככת בדעתי אם לבקש מכבוד הרב הסבר על הגימטריה, או למהר לחזור הביתה לפני שאפסיד את האוטובוס האחרון. אני מציצה פנימה לחדרו ורואה אותו רכון על ספר גדול.

הוא כנראה חש בנוכחותי ומיד מרים אליי את עיניו התכולות בחיוך מתרונן.

תמי, בואי, תיכנסי, את מוזמנת לשאול אותי כל מה שעולה בדעתך.

כבר לא נעים לי לסגת אל מחוץ לבית. אם אפסיד את האוטובוס אמצא פתרון. אני עדיין עומדת ותוהה בקול אם הוא יכול ללמד אותי את סוד הגימטריה של השמות.

איזו שאלה? נראה כאילו הרב חיכה כל הערב רק לשאלה הזאת. הוא מיד מושיב אותי מולו ומתחיל לפרוש בפניי את רזי השיטה. בואי תמי, תתקרבי לכאן ותראי מה אני עושה, הוא אומר ונוקש בעפרונו על הדף המונח על שולחנו. אני מקרבת את כיסאי ונזהרת לא להתקרב מדיי.

הכתב שלו זוויתי ומעט מעופף, כשהוא רושם בעפרונו הקהה, שנראה זקוק לחידוד רציני, את שמי ואת שם אימי. בזריזות בלתי נתפסת הוא מחשב את הגימטריה של כל אות ואות משמותינו ומזכיר לי את שיעורי מתמטיקה שבהם הייתי כל כך גרועה.

הנה, סיכום כל האותיות של תמימה הוא 495 וכל האותיות של ישראלה 546, הוא מסביר לי ורושם את המספרים זה מעל זה. אנחנו מחברים אותם, 1 עולה למעלה ועוד 1 עולה למעלה, וקיבלנו 1041. עד כאן ברור? הוא מביט בי ואני בוהה בו ומהנהנת. מעולם לא איבחנו אותי, אבל יש לי חשד סביר להניח שאני לוקה מגיל צעיר בתופעה שנקראת דיסקלקולציה או משהו כזה. מספרים גורמים לי לכאב ראש, ותרגילים כאלה של חיסור וחיבור, שלא לומר כפל, בכלל מביאים אותי לקהות חושים או לעצבנות מופרזת, תלוי בנסיבות.

את אִתִּי תמי? עיני הרנטגן שלו לא מחמיצות דבר, ואני מתוודה שמתמטיקה וחישובים הם לא הצד החזק שלי. כבוד הרב צוחק, השן החסרה שלו קופצת לפניי והוא מנסה להרגיע אותי.

אין שום בעיה תמי, אסביר לך את הכול יותר לאט.

ושוב הוא מצביע על כל אות מאותיות שמי המלא ומונה מה ערכה של כל אחת.

תי"ו זה ארבע מאות, מ"ם – ארבעים, יו"ד – עשר, עוד מ"ם שוב ארבעים וה"א – חמש. עד כאן את יכולה להבין? כן כן, אני מהנהנת נמרצות. כשהוא מסביר לאט, בקצב של בני אנוש דיסקלקולטיביים משהו בכל זאת מצליח לחדור לי לראש.

עכשיו, אם נחבר את כל המספרים האלו יחד, נקבל את התוצאה ארבע מאות תשעים וחמש. הוא שוב רושם את זה באותיות גדולות לפניי ואז מצווה עליי לרשום את ערך האותיות של שם אמי.

הנה, קחי את העיפרון, הוא מגיש לי אותו והעיפרון כל כך קטן, שאצבעותיו כמעט נוגעות באצבעותיי. עקצוץ חשמלי חולף לאורך גבי ואני בולעת רוק במבוכה.

אני רושמת את שמה של אמי עם רווחים, כדי להשאיר מקום על כל אות, לערך המספרי שלה.

יו"ד זה עשר, שי"ן זה שלוש מאות, רי"ש מאתיים, אל"ף אחד, למ"ד שלושים וה"א חמש, קולי עושה את החישובים ואני ממש משתדלת לעשות את זה מהר כמוהו, שלא יחשוד בי במנת משכל נמוכה מדי.

יפה, צוהל הרב, וכמה יוצא הכול ביחד?

אני נושמת עמוק ומחשבת בריכוז רב.

חמש מאות ארבעים ושש?

בדיוק!

הרב כבר ממש עליז ומורה לי לרשום את המספר תחת הערך המספרי של שמי.

עכשיו בואי תחברי ביניהם.

בכל זאת, חיבור הוא הפעולה הקלה ביותר מכל פעולות החשבון שלמדתי בבית הספר, ואני מצליחה להגיע לתוצאה אלף ארבעים ואחת.

הרב מוחא כפיים וקולו מרעים באוזניי, קלי קלות!

אני גאה בעצמי, כאילו הרגע סיימתי מסע כומתה, ואז מגיע השוס.

כל מה שצריך לעשות עכשיו זה לחלק את הסיכום המספרי של השמות שלכן לשתים עשרה.

למה שתים עשרה?

מפני שזהו מספר חודשי השנה. אנחנו רוצים לדעת מהו האופק האסטרולוגי שלך. אם נחלק את השמות שלכן לשתים עשרה נקבל את האופק.

הנה, הוא חוטף את זנב העיפרון מידי ועורך את החישוב בעצמו לנגד עיניי:

אלף ארבעים לחלק לשתים עשרה זה שמונים ושש. את רואה?

ידו רושמת בתזזיתיות שורה תחת שורה תחת שורה ושוב דיבורו נשמע לי כמו מנדרינית מקראית.

כבר שנים לא התעסקתי עם חילוק ארוך. אם ממש נזקקתי לחישוב כזה, המחשב עשה אותו עבורי.

אפשר להשתמש במחשבון? אני תוהה חלושות.

הרב שוב מצחקק. למה מחשב? תראי כמה זה פשוט.

איזה פשוט? אני לופתת את מצחי בשתי ידיי ומנסה להתרכז בכל כוחי.

שוב הרב חוזר להילוך איטי ומראה לי איך עושים חילוק ארוך.

בדרך לא דרך משהו חודר לקודקודי ואני מסכימה אתו שהשארית בסוף היא תשע.

ומה עכשיו?

עכשיו תגידי לי מהו המזל התשיעי בגלגל המזלות.

אממ, מעולם לא למדתי אותו בעל פה, אני מודה בבושת פנים.

כבוד הרב מדבר כמו מורה בכיתה א' ומונה יחד איתי את המזלות לפי גלגל המזלות.

טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזניים, עקרב וקשת

קשת הוא המזל של החודש התשיעי וזהו האופק שלך תמי, הוא מבשר לי בחגיגיות.

דווקא קשת? אני די מאוכזבת. נשמע לי מזל כזה מכוער, מין הכלאה של אדם עם סוס.

כאן הרב מפסיק, תודה לאל, עם החישובים המתמטיים ועובר בדילוג אל משמעות ארבעת היסודות במזלות. מסתבר לי שקשת משתייך למזלות האש וכי הוא מגלם מזל שקשור להרפתקה, חופש ואופטימיות, ולצמא לידע ואהבה לחקור אופקים חדשים.  

זה משתלב בצורה מרתקת עם מזל עקרב בו נולדת, הרב ממשיך להסביר, שיש בו עוצמה, תשוקה ומסתורין. אנשים שנולדו תחת מזל זה ידועים לעתים קרובות בכוח הרצון החזק, הנחישות והעומק הרגשי שלהם. יש להם אופי טרנספורמטיבי והם בעלי אינטואיציה חדה.

מצד שני, ממשיך הרב, מכיון שעקרב הוא מיסוד המים וקשת  הוא מיסוד האש, יש בך תמיד ניגודים עזים באישיות שלך. לפעמים כולך סוערת ולפעמים את כבויה מהמים.

זאת הסיבה שהמלצתי לך להוסיף לעצמך שם, כדי למתן את הקונפליקט הזה שמוטבע בך מלידה בגלל השם שנתנו לך הורייך.

ההסברים שכבוד הרב נתן לי הותירו אותי נפעמת והמומה. כל כך המומה, שרק בצאתי משם אני מגלה שהאוטובוס האחרון לנווה שנהב כבר חלף לבלי שוב.

מזל שבתוך העיר עדיין יש קווי לילה ואני משנה כיוון ונוסעת אל הדיור המוגן של סבתא לישון איתה בדירתה, לא לפני שאני שולחת לאמא הודעה בוואטסאפ שלא תדאג לי. אני מסובבת בשקט את המפתח במנעול ומוצאת את סבתא מול הטלוויזיה צופה באיזו סדרה אמריקאית.

תמי! היא כמעט מתעלפת מבהלה כשאני צצה לצידה.

סליחה שהבהלתי אותך סבתא, אני מנסה להרגיע, נתקעתי בעיר ופחדתי להתקשר אלייך ולהעיר אותך. אנחנו מפטפטות קצת והסבתא המתוקה שלי כמובן לא מצליחה להתאפק ושואלת מהיכן אני באה. שזה עוד סביר. שיעור תורה, אלא מה? אבל מיד היא עוברת לשאלה הצפויה הבאה, שהיא שואלת בכל פעם שאני באה אליה לביקור. חבר כבר יש לך?

אני מנידה בראשי ומבליעה פיהוק.

סבתא מצקצקת באכזבה. איך ייתכן דבר כזה? בחורה יפיפייה ונהדרת שכמוך!

גם אני משתדלת לבלוע את האכזבה שלי מעצמי יחד עם הפיהוק, אך מבטיחה לה, שברגע שיהיה לי מישהו, אביא אותו אליה, שתהיה מבסוטה.

סבתא מנשקת אותי בכל לחי ושולחת אותי להוציא מצעים נקיים מהארון הריחני עם סבוני יארדלי היוקרתיים שקנתה פעם בלונדון.

אני פורשת את הסדין על הספה הישנה שלה ומנסה להירדם לצלילי תקתוקו הרועש של האורלוגין, שלא די לו לצלצל מדי שעה עגולה ברעש גדול, אלא הוא חייב להכות גונג אחד כל חצי שעה. כך יוצא שצלצוליו הבלתי פוסקים נכנסים לי לחלומות, בהם אני שקועה בחישובים מסובכים של שמות ומספרים, וכשאני מגיעה לעבודה למחרת, יומי מלווה בפיהוקים עזים.

אחרי העבודה, באוטובוס הביתה, אני שולפת מהתיק מחברת ועט ומנסה לחשב את האופק של כל בני משפחתי. יוצא לי קצת לרמות עם המחשבון של הטלפון, אבל מה זה משנה, העיקר שאני מגיעה למספר של השארית, שהוא מספר החודש.

מסתבר לי שהאופק של אלה הוא מזל בתולה, כלומר מיסוד האדמה. אני עוצמת עיניים ומדמיינת איך זה מסתדר עם מזל הלידה שלה שהוא שור. איכשהו הדברים מתחברים לי. כל כולה אדמה ולכן היא כל כך ארצית ועוצמתית. תמיד היא צחקה על המעופפות הרוחנית שלי...

האופק של צביקה הוא אפס, מפני שהשם שלו ושל אמא מתחלק בשתים עשרה בלי שאריות. זה אומר שהוא אופק דגים. לאט לאט מתחיל להתחוור לי למה הוא לא רגוע, ועד כמה הוא רגיש בתוך תוכו.

בדחילו ורחימו אני גם בודקת את השם של אבא ומגלה שהוא עם אופק עקרב. הרב אמר על כך משהו שקשור לעוקצנות. אבא באמת אוהב מדי פעם להכיש, ולכן אני משתדלת כמה שפחות להימצא בסביבתו.

ככל שאני בודקת יותר ויותר שמות ומספרים, החישובים הולכים ונעשים לי קלים ומהנים. אילו המורה שלי למתמטיקה בשלוש יחידות הייתה רואה אותי נהנית כך מפיצוח מספרים ודאי הייתה מתמוגגת.

אבל יש שם משהו באמת מסתורי וגבוה, ככל שמתעמקים בקרביים של האותיות וערכיהן המספריים. כשאני מתעסקת בזה אני מרגישה בעננים. כולי תימהון ופליאה מהפלא הזה בו נבראו בני האדם, על האישיות, האופי והנטיות השונות שלהם.

מה רבו מעשיך ה'!

 

 

הסטאז' שלי בקבלה מעשית

 

יום נדיר אחד צביקה מבליח ומופיע בבית, אחרי לא יודעת כמה זמן שלא שמענו ממנו, ואיתו חבר שהוא הכיר באחד מהטרקים המאתגרים איפושהו באמזונאס.
שמו של הבחור אריק, והוא חייכן וחביב, אך גם מעט ילדותי. כיפה ירקרקה מעטרת את ראשו ויש לי יסוד סביר לחשוד שהיא למעשה מסתירה שם התחלה של קרחת.
אריק זה סועד איתנו ארוחת ערב ומספר לנו על הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בה הוא לומד מחשבת ישראל.
עיניי סורקות אותו בחשאי מעברו השני של השולחן. הוא לא נראה כמו מושא חלומותיי. אם אני חלמתי על גבר חסון, אז אריק נראה כמו ילד רכרוכי ונשי משהו. משהו בו גם זועק לי שהוא בן מזל דגים.

"אריק, אתה יודע שתמי לומדת קבלה?" מגחך צביקה, שכנראה נגמרו לו פתאום נושאי השיחה.

אין לי מושג מתי הוא הספיק להשלים את החומר וללמוד מידע שקשור אליי. כנראה אמא כבר עדכנה אותו בחדשות.
"באמת?" אריק מביט בי בפליאה.
עוד אני חושבת איך להגיב ולטשטש את האמירה הזאת, שמפחידה כל בחור סרוג ממוצע וצביקה מנחית על השולחן חבטה נוספת:
"כן, היא גם יכולה לדעת עליך הכול לפי תאריך הלידה והשמות שלך..."
בא לי לחנוק אותו, אבל אנחנו יושבים רחוק מדי.
אריק מרים גבה וסוקר אותי בהשתאות.
"תוכלי לנתח את האישיות שלי?" הוא שואל את מה שניחשתי שישאל.

אני ממלמלת בתגובה משהו לא מחייב ומנסה להעביר נושא. לשמחתי אמא מתחילה לשאול את אריק מה לשים לו בצלחת וזה כבר משכיח ממנו את הרעיון הנואל לנצל את כישורי הקבלה שלי.

בסוף הארוחה אני מכווצת את הבטן והאגן כדי לחמוק מהשולחן באלגנטיות ולהתנצל שיש לי עניינים דחופים למעלה, אך צביקה, המעצבן הזה, נעמד בדרכי וגורר אותי לסלון, שם אריק כבר מתרווח על הספה בציפייה דרוכה.

"טוב", אני גונחת באומללות, ולוקחת מצביקה את העיפרון והדף שהגיש לי מאי-שם.
"אז מה השם המלא שלך אריק, ושם אמך?"
אריק מפרט באוזני את כל השמות בקול נרגש ומתוח. אני שמה לב שהוא כל הזמן מחייך, גם בלי סיבה מיוחדת.
העט בידי משרבט את השמות על הדף.
"נולדת באדר?" נפלטת לי שאלה בלי לחשוב.
"איך את יודעת???" הוא שואל מופתע ולרגע שוכח לחייך.
"סתם ניחוש", אני מפטירה ושוקעת בחישוב הגימטרייה של שמותיו.
לאחרונה זה כבר קורה לי יותר ויותר, שבלי לשים לב, אני שואפת אוויר באיטיות ומרגישה שאני צפה כמה סנטימטרים מעל מקום מושבי. האופק שלו הוא טלה, מזל הלידה – דגים, אחח, הסתירות המעצבנות האלה של אש ומים.  ביכולתי לראות בקלות את המאבקים הפנימיים בתוכו, את החשק למשהו אחד ואת ההצטננות הפתאומית והמעבר לרצון אחר. חוסר התמדה, בלבול, קושי להחליט. דמות שלמה של אריק נפרשת לפניי, ואני כאילו מצליחה לראות אותו מכל הכיוונים בו זמנית, כולל את מאפייניו הנסתרים. אין לי מושג איך לומר לו את זה, אבל המילים פשוט קולחות מפי ללא הכרה. אריק בוהה בי ומהנהן כמו נחום-תקום.

אחר כך הוא אומר לצביקה שהוא ישמח לצאת איתי. אני לעומת זאת מסרבת בכל תוקף. הוא לא מושך אותי משום בחינה, במיוחד לא אחרי שהרגשתי כאילו קראתי לו את הקרביים והכרתי את נפשו מבפנים.

באותו לילה אני חולמת חלום על גובה עצום שאני פוחדת לרדת ממנו, וממש נאחזת בענפים ובעצים. כוח עצום מושך אותי כלפי מעלה וזו הרגשה מפחידה בטירוף. מאז טורפים את שנתי חלומות רבים ומסויטים על תעופה חסרת שליטה ועל הניסיונות הנואשים שלי להישאר קרובה לקרקע.

תמי

הילינג

 

 

ג'וק חדש נכנס לי לראש. במקביל ללימודי הרפלקסולוגיה שמעתי על קורס ללימוד הילינג אנרגטי, שעומד להתחיל בבית ספר לרפואה טבעית בתל אביב. כמובן אני הולכת להתייעץ עם כב' הרב לגבי לימודי הילינג בת"א, ומוצאת אותו מתלהב מאד מהתחום.
"כן, את יודעת תמי, פעם אחת היה פה הילר שבא להתייעץ איתי באיזה עניין, וביקשתי ממנו שכבר יעשה גם לי קצת הילינג. הוא שם את היד שלו פה, על המצח שלי, וכמעט עף מהעוצמה... חה חחה, הוא היה המום מהאנרגיות שלי ואמר שאין מצב שהוא יטפל בי. ואת," הוא פונה אלי עם אצבע מאיימת, "תיזהרי בקורס הזה בתל אביב, שלא תתחברי חלילה לסיטרא אחרא. יגידו לך להתחבר לכל מיני מדריכים וישויות רוחניות ואל תקשיבי להם. את צריכה להידבק רק בקדוש ברוך הוא וזהו".
כמובן אני עושה כדבריו.

כשאנחנו כבר מכירים את כל הצ'אקרות[1] על צבעיהן ועל סוגי האנרגיה שלהן, מגיע השיעור על התחברות למדריך רוחני.
המורה מדריכה אותנו לנשום עמוק ולהיפתח לקול של דמות כלשהי, לחוש את האנרגיה שלה ולהעביר אותה דרך כפות ידינו אל בן או בת-זוגנו לתרגול.
בת-זוגי היא טובה, אישה נעימה ומקסימה שאני מאד אוהבת לעבוד איתה בשיעורים.
היא שוכבת על המזרון בעיניים עצומות ואני מניחה עליה ברכות את ידי.
בזוכרי את דברי הרב וויתרתי מראש על כל מדריך רוחני, יהא אשר יהא. אני מתמקדת בשם ה', הויה, ומדמיינת אותו זורח ומאיר מול עיני.
אני מתפללת  כמעט בלי להניע את שפתי (הרגל שסיגלתי לעצמי מזמן, בתור הדוסית היחידה בקבוצה בקולג' הישראלי לרפואה טבעית בת"א, שלא רוצה למשוך תשומת לב) ומבקשת מריבונו של עולם שיהיה הוא בעצמו המדריך שלי, ויעשני כלי להעביר הלאה מאורו האינסופי.
ידיי עוברות, על-פי הנחיות המורה, על כל הצ'אקרות של טובה, מכפות רגליה ועד הכתר, סנטימטרים אחדים מעל לראשה, עד שכעבור חצי שעה אנו מסיימות ומתחלפות.

בסוף הסשן הזה כולנו יושבים בישיבה מזרחית במעגל וכל אחד מתאר מה הוא ראה או הרגיש.
ישנם כאלה, שכמטפלים , התחברו לקרובי משפחה שמתו או לנשמות גבוהות ורחוקות יותר.
התור של טובה בסבב הוא לפניי, ולפני שהיא מספרת על המדריך שהתחברה אליו, היא מתארת נרגשת את תחושותיה מהטיפול שלי:
"אני חייבת לשתף אתכם בחוויה המדהימה שהייתה לי עכשיו. הרגשתי חום ואור עצום מציפים אותי, וראיתי הבזקים של סגול וזהב, המון זהב. זה היה מחזה מדהים. הרגשתי שאני במקום גבוה, מרחפת בשמים. פשוט תחושה לא מהעולם הזה..."

כולם מפנים אליי את עיניהם והסומק מציף את פניי. המורה כמו מבחינה לראשונה בקיומי ושואלת בעדינות:
"תמי, שתפי אותנו, לאיזה מדריך התחברת?"
אני מתביישת לענות. נראה לי קצת יהיר להיתלות באילן הכי גבוה.
"נו, תמי", המורה לוחצת, "ראית דמות מסוימת?"
"לא", אני משיבה בשפה רפה. "התחברתי ישירות לריבונו של עולם".
רחש עובר בכיתה, ודפנה מסבירה לכולנו, כי סגול וזהב הם הצבעים של הצ'אקרה השביעית, הלוא היא צ'אקרת הכתר, המחברת בין האדם לבורא, וכדי להרגיע את יוסי האתאיסט מיד הוסיפה גם "ובין האדם לקוסמוס", ונראה, לפיכך, שאכן המדריך הרוחני שלי היה ישות גבוהה מאד, אם לא הגבוהה מכולן.

כשאני שומעת את הדברים הללו, הדופק שלי הולם במהירות מרוב התרגשות, ותחושת התעלות מתערבבת בתוכי יחד עם מבוכה גדולה על כך שאני במרכז הדיון.

לשמחתי עוברים הלאה לתיאור החוויה של טובה כמטפלת ויש לי פנאי לחזור לקצב הנשימה הרגיל שלי.

בהפסקה, לאחר מכן, כשכולם יוצאים להתאוורר ולשתות, אני נשארת בכיתה להירגע ולרשום לעצמי שברי מחשבות.  גם יוסי האתאיסט נשאר, מרגיע עצמו בישיבת לוטוס שמהממת אותי, איך אדם בן שבעים מסוגל לכזאת גמישות?

מתוך המדיטציה שלו יוסי סורק אותי במבטיו וכמו נקרע בתוך עצמו.
הוא מתהפך לעמידת ראש מרשימה ומדבר אלי כשקודקודו דבוק למזרון.
"את בחורה נחמדה, תמי, נחמדה ואינטיליגנטית", הוא מוסיף בנדיבות.
"אבל אין א-להים בעולם, פשוט אין דבר כזה!"
הוא עובר לתנוחת עורב, בה נעמד על כפות ידיו כאשר רגליו מקופלות באוויר באופן לא יאמן, ואז שוטח בפני את עיקרי אי-אמונתו.
בינתיים אני מריצה בראשי סקירה מהירה של חכמי ישראל לדורותיהם, מנסה לגבש איזשהו רעיון אמוני למילים, אבל הגמגום היחיד שיוצא לי הוא "איש-איש באמונתו יחיה".

בדיוק שבה לכיתה עליזה ממושב נחלים, שאף היא דתיה, מבוגרת ממני בהרבה, עם מכנסיים וללא כיסוי ראש. היא שומעת את נושא שיחתנו ומיד פוצחת בוויכוח סוער עם יוסי.
טובה נכנסת בעקבותיה, עם כוס קפה מהביל בידיה ומיד תוקפת את יוסי, על אף חילוניותה הגאה:
"איך אתה יכול להישאר כזה אדיש לבריאה? וכי נראה לך שנוצרת מכלום? מאוויר?"
יוסי מתחמם ומסמיק, מניח את רגליו חזרה על הקרקע ותוקף בחזרה. 
אני מביטה בהם מהצד כמו במשחק פינג-פונג, רואה איך חבטה חזקה משליכה את הדברים ימינה, וכיצד הם ניתזים בחזרה לצד השני. כבר בקושי שומעת את המילים עצמן, רק מבחינה בארשת פניו הכעוסה של יוסי ובתמיהתן הגדולה של טובה ועליזה.
מלבד הכעס שרושף מעיניו של יוסי, אני מבחינה גם בעצב עמוק מבצבץ ומסתתר חליפות.
"תגיד יוסי", אני מוצאת את עצמי תוהה בין חילופי האש: "יש לך איזשהם קרובי משפחה דתיים?"
יוסי מביט בי המום לרגע ופניו קודרות.
"כן", הוא לוחש בעצב, "הבת שלי. היא חזרה בתשובה".
טובה ועליזה שהשתתקו פתאום מלכסנות מבטים זו אל זו וגם אליי.
בבת אחת הבנו למה הוא כל כך כועס.

 

*

 

באחד השיעורים, אחרי שקיבלנו הסבר על ריפוי בעזרת קריסטלים ואבני חן, המורה מספרת לנו על העיר האבודה אטלנטיס, אשר לטענתה הייתה מקום עם אינטליגנציות מתקדמות יותר מאלה שלנו כיום, והיא מעוררת את התלהבותנו בהעירה שהתושבים בה השתמשו באבני קוורץ ענקיות לאספקת אנרגיה וחשמל.
לי הסיפור נשמע כמו אגדת עם מלבבת, אבל מיד למחרת אני קובעת פגישה עם כבוד הרב, לשאול את חוות דעתו בעניין.

"הו, אטלנטיס!" הרב קורא בהתלהבות ומיד שולה ממדפיו את חומש בראשית ומקריא לי את דברי רש"י על הפסוק "הנפילים היו בארץ, בימים ההם, וגם אחרי-כן אשר יבואו בני האלוהים אל-בנות האדם, וילדו להם:  המה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם."[2]:
"וגם אחרי כן, אף על פי שראו באובדן של דור אנוש, שעלה אוקינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם".[3]
"הבנת את זה, תמי?" הרב שולף את חוטמו מהחומש ונועץ בי עיניים בוהקות. "בדיוק על אטלנטיס הוא דיבר. בטח שהיא הייתה קיימת".
"ורוצה לדעת עוד משהו?" הוא שואל בלי להמתין לתשובתי, כי ברור שאני בולעת מרותקת כל מילה מדבריו.
"בעוד כמה שנים, לעתיד לבוא, גם ארצות הברית תשקע במים, כולה! כל ערי החוף יתכסו בים ולא יישאר מהן דבר".
"מהיכן כבוד הרב לוקח את המידע הזה?" אני שואלת בזהירות.
"זה כתוב בזוהר הקדוש" הוא משיב לי, בטון של "איך לא ידעת דבר כזה?" בידיו כבר נפתח כרך של ספר הזוהר והוא מקריא לי ממנו בקולו החורק.

אני מסוגלת לשבת שם שעות ולהקשיב לנבואות המרתקות ולהיסטוריה בת אלפי השנים, אבל בדיוק מתפרצת לחדר רבקי בתו הקטנה, שמשליכה בסערה את ילקוטה לקצה החדר ואת עצמה אל זרועות אביה. אחרי חיבוק חזק היא מסתובבת ומבחינה בי.
"תמי!" היא קוראת בצהלה ומזנקת לעברי. "תציירי לי ציור!"
כבוד הרב מחייך מדושן עונג ונוזף בבתו בכעס מדומה,
"רבקי, אל תתנפלי על אנשים, אולי היא לא רוצה עכשיו..."
"זה בסדר" אני אומרת בקול מרגיע ושולפת עט ודף מתיקי. "מה את רוצה שאצייר לך, רבקי חמודה?"
רבקי רוצה דובי, וגם נסיכה וגם מלך וגם אריה. אני מציירת לה את כולם.
המלך חובש כתר שמכסה את כל ראשו והנסיכה עוטה שמלה עם שרוולים נפוחים וארוכים. את המחשוף שנהגתי לצייר עד כה – אני מעלה גבוה עד לרום הצוואר ומוסיפה מעליו גם מחרוזת פנינים, ליתר בטחון.

רבקי, העוקבת כל הזמן הזה אחרי השרבוטים שלי תוך שהיא נושמת עלי ומתחככת בי כמו גורה קטנה, מעירה הערות ומצחקקת בחדווה למראה כל הדמויות עם העיניים הגדולות והילדותיות.
"איזה חמוד!" היא תולשת מידי את הדף ורצה להראות לאביה.
כבוד הרב מציץ בשרבוטיי ומחייך אליי בחום:
"תמי, גם זה מאד מתאים לך: לאייר ספרי ילדים".
אושר מציף את ליבי.
"אבא! אני רעבה!" רבקי צווחת ונתלית כמו גורת חזרזירים על כתפו. "מה יש לאכול?"
הרב נראה לי פתאום כאילו מתכווץ. "תיכף אני אבשל משהו רבקי, לכי בינתיים להכין שיעורי בית".
הגיע זמני לעזוב ואני מתרוממת מהכיסא.
"אל תלכי תמי!" רבקי זועקת ומפילה אותי חזרה למקומי. "תעזרי לי להכין שיעורים".
הרב תופס בחוזקה בידה ונוזף בה באמת, "די רבקי, תמי עכשיו צריכה ללכת, ואת בואי ותכיני את השיעורים שלך לידי, במטבח. בואי, אני אחמם לך שניצל."
"זה בסדר", אני מנסה לומר. לא  אכפת לי להישאר איתם ולעזור לרבקי עם שיעורי הבית שלה, ואולי תוך כדי זה לגנוב מכב' הרב עוד פיסת מידע על אטלנטיס או קטע על אחרית הימים מספר הזוהר. אבל הרב מתעקש שאלך ושרבקי תעזוב אותי במנוחה.

אנו נפרדים לשלום ואני יוצאת בצעדים איטיים מהסימטה הצרה לרחוב הרחב.
אולי אעצור בדרך ברחוב שטראוס לקנות בד ויסקוזה פרחוני, שאוכל לתפור לעצמי חצאית קלוש ארוכה וצנועה.
מפעם לפעם אני מבחינה במבטיו של הרב, שסורקים אותי מכף רגל ועד ראש, וחששתי שמא אני לבושה לא מספיק צנוע ומכשילה אותו, חס ושלום.

כשאני פוסעת במורד רחוב שטראוס, חולפות על פניי נשים חרדיות רבות. חלקן הגדול לבושות בחלוקים מטשטשי גיזרה ובשביסים חסרי צורה וחן. גם אם "אתחרד", לעולם לא אוכל להתלבש כך. מה הבעיה להתלבש גם צנוע וגם יפה?
 

 

 

רישיון נהיגה

 

לקראת יום הולדתי העשרים ואחד גומלת בליבי ההחלטה להוציא רישיון נהיגה.
בגיל שבע עשרה, בתיכון, כשכל חברותי מיהרו להיבחן בתיאוריה וכל היום דיברו על המורה המיתולוגי לנהיגה ג'ינג'י – דבריהן חלפו ליד אוזני כמו זימזום טורדני של יתוש בשעת לילה.
הרגיז אותי אז שכולן לומדות נהיגה כי זה מה שמקובל, וידעתי שאני אעשה זאת רק כשיגיע הזמן המתאים ואהיה מוכנה לכך.

בקורס למתקדמים שנפתח אצל גרי וטובה אחרי שנסתיימה שנת הלימודים ברפלקסולוגיה, אני זוכה להכיר את מאיה, אישה מבוגרת עם גוף נערי, שגילתה לי שהיא גם במקרה אמו של ידוען שכיכב בתקשורת. אני אוהבת לעבוד איתה בזוג ולחוש את ידי-הקסם שלה מעסות בעדינות את כפות רגליי. כשמאיה שומעת שאני מחפשת מורה לנהיגה, מיד היא מזדקפת וממליצה לי על שמעון בעלה, שבמקרה מלמד נהיגה.

כעבור יום אני כבר יושבת במיצובישי של שמעון ובוהה בעיני עגל בהגה ובמוט ההילוכים.
"קדימה, תתחילי לנהוג" הוא פוקד עלי, ואני מתחילה להזיע.
"איך נוהגים?" קולי יוצא מרוסק ואני מרגישה מטומטמת לגמרי.
שמעון נאנח מעומק כרסו ונותן לי הסבר על כל חלק וחלק של הרכב ותפקידו במערכת הנהיגה. כשאני מבינה משהו, פחות או יותר, רגלי לוחצת על דוושת הגז ושנינו עפים מהחניה של גן הפעמון.

למרות שאני מרוכזת לחלוטין בכביש, בתמרורים , ברמזורים, בשאר המכוניות סביבי, במראות הצידיות ובמראה הקדמית, אינני יכולה שלא לחוש בידו של שמעון שנחה על ידי ומכוונת לי את ההגה בליטוף קל. תחושה מרגיזה עולה מבטני בקול נהמה חרישי, "מה זה צריך להיות?"
קול אחר ורציונאלי אומר לי: "תשתקי. אם הוא לא יכוון אותך את עלולה לעשות תאונה".
כשאני יוצאת מהאוטו ברגליים כושלות, שמעון מחייך אליי חיוך מדושן ופולט,
"מאד מחמיאה לך החצאית הצרה הזאת".

בדרכי מהעבודה לאחר מכן, אני עוצרת בחנות 'שש' וקונה לי שמלה ארוכה ורחבה, שתטשטש את גזרתי ותסתיר את רגליי היטב.

 

"אני הבנתי בשלב מסוים שפשוט עדיף שלא אנהג", מספר לי כב' הרב כשהוא שומע שהתחלתי ללמוד.
"לקחתי כבר את כל השיעורים שצריך ואפילו הגעתי לטסט. אבל בדיוק כשהבוחן אמר לי לחנות בין שתי מכוניות מקדימה ומאחורה, נזכרתי בסוגיה מסובכת מהגמרא וכמעט התנגשתי בשתיהן.  המורה אמר לי שהראש שלי לא בנהיגה ושעדיף שלא אהיה מאחורי הגה. עדיף בשבילי ועדיף לשאר הנהגים מסביב, חה חה חה!" הרב מגחך וחושף את השן העקומה שלו, שכבר די התרגלתי אליה.

אני מקווה שכן אצליח להתרכז בנהיגה, במיוחד כשידו השעירה של שמעון מכוונת את ידי על ההגה.

כל כך הרבה דברים קורים לכל אחד מאיתנו בכל רגע נתון, ותמיד עלינו להתרכז בדבר העיקרי.
נגיד, כשכב' הרב מדבר איתי באופן אישי בקולו האבהי, אני מרוכזת בכל מילה שיוצאת מפיו, שחלילה לא אפספס משהו, אבל השן העקומה שלו נמצאת שם מולי ומנסה למשוך את תשומת ליבי ולנתק לי את חוט המחשבה.
בעצם, אני תוהה לעצמי, אנחנו חושבים במקביל כמה מחשבות. איך זה ייתכן?

כשאני מקשיבה לכב' הרב אני חושבת על דבריו, חושבת על ההשלכות של כל מילה, וחושבת בכל פעם: "איזו שן עקומה. למה הוא אף פעם לא הלך למומחה שיסדר לו אותה?", "הוא מזכיר כך מכשף רשע", "אבל הוא חכם ושרמנטי ומקסים!", "אוי, יכול להיות ששכחתי להחתים כרטיס בסוכנות???"
דיונים על דיונים מתחוללים בראשי כל הזמן, ויכוחים ורעיונות, הרהורים וזכרונות, הכול באותו רגע ממש!
ואיפה אני פה, בתוך כל הבלגן?

אני מצליחה לשרוד בשיעורי הנהיגה תחת ידו המעיקה של שמעון במשך עשרה מפגשים.
במפגש החמישי הוא מתנדב בשרמנטיות לעבור איתי על החומר למבחן בתיאוריהומזמין אותי לבית קפה נחמד במושבה הגרמנית, ותוך כדי הפלת שני סוכרזית לקפה המוקצף שלו, הוא מסביר לי כיצד עובד המנוע ומה הן בוכנות.
אני מתפללת שאיש ממכריי לא יעבור שם ויראה אותי יושבת עם החטיאר הזקן הזה.
שמעון דווקא נראה מבסוט מהישיבה בבית קפה לצד בחורה צעירה ונאה, ושמח לנפנף למכריו החולפים על פנינו.

כשמגיע החשבון לתשלום שמעון אומר באבירות:
"תודה שהזמנת אותי לקפה, תמי, היה מאד טעים".
המומה אני דולה מארנקי את השקלים האחרונים ומשלמת.

לוקח לי שבועיים לאזור אומץ בין שיעור לשיעור כדי להודיע לו שאני לא ממשיכה אתו, וכשסופסוף אני עושה זאת, הוא נראה כועס ופגוע. מבטו המלטף בדרך כלל הופך קשה וקר. אולי אף מאוכזב, אבל עבורי זו הקלה גדולה, כמו ציפור לכודה שהצליחה להימלט מפח יָקוּש.

איציק בר-טוב הוא משהו אחר לגמרי. כבר בטלפון הוא העיד על עצמו  שהוא "המורה הכי מכוער לנהיגה בירושלים". אני מוצאת בו רק יופי פנימי וטוב לב שופע. אתו כל שיעור עובר לי בנעימים וכיף לי לשכוח מנוכחותו המטרידה של שמעון קודמו.

תוך עשרה שיעורים איציק כבר מבטיח לי שאני מוכנה לטסט.
אחרי שהכרתי את שכונת ארנונה ואת תלפיות בשעות הכי עמוסות בכביש וידעתי לעשות זינוק בעליה ליד רחוב הפלמ"ח, אני עוברת את המבחן בטסט הראשון.

באחד השיעורים לפני הטסט אני מבקשת מאיציק שנסיים את השיעור בשכונת הבוכרים, וכך מגיעה בקלות אל ביתו של כב' הרב להתייעצות לגבי בחור שיצאתי אתו.
לא ממש התלהבתי מהבחור הזה, גדי שמו, אבל מסקרן אותי לשמוע מה יש לכב' הרב להגיד עליו.

כב' הרב מעקם את אפו מיד כשאני מקריאה לו את שם הבחור ואת שם אימו.
"הוא לא יבין אותך", הוא מסביר לי, "כי הוא מעולם עשיה והנשמה שלך חצובה מעולם אצילות. את צריכה מישהו ברמה שלך, שיעלה איתך למעלה ולא חלילה יוריד אותך למטה".

שוב כב' הרב מבקש לראות את כף ידי.
"את רואה את הקווים כאן בשורש כף היד, שמקיפים את מפרק כף היד כמו צמידים? אלה הקווים שמראים את שורש הנשמה, והנשמה שלך... אחח..." הוא פולט אנחת געגועים, "אצילות שבאצילות!"
"את צריכה מישהו מיוחד כמוך, ולא פשוט למצוא מישהו כזה.
גם אני, אגב, מחפש מישהי מעולם האצילות, ממש כמוך, רק מבוגרת יותר, בעשר-עשרים שנה...".

שוב לחיי בוערות למשמע הדברים האלה.

הדופק שלי מתגבר וזיעה קלושה מתלחלחת במורד גבי.
באמת, איפה אמצא עוד מישהו כמו כב' הרב, רק צעיר בעשר-עשרים שנה, ואם אפשר, גם רזה יותר ועם כיפה סרוגה?

*

לאחרונה הצטרפתי יחד עם נעמי, חברה שלי מקורס גרפיקה, לשיעורים של רבנים שונים, אשר פתוחים לבנים וגם לבנות, להקשיב לדבריהם של תלמידי חכמים נוספים וגם להציץ בתלמידים... אולי יושב ביניהם האחד המתאים לי, עם נשמה מעולם אצילות?

פעם אחת אנו מגיעות לשיעור של הרב קנדימן, שנחשב לאושיה נערצת בקרב הכיפות הסרוגות.
השיעור מתנהל בביתו, כשתלמידיו מקיפים אותו בסלון, ולבנות מוצב ספסל בשורה האחורית.
הרב קנדימן נראה לי סגפני מעט ורציני הרבה.  תלמידיו, שנדמים לי כילדים קטנים, יושבים רכונים לעברו, כדי לקלוט כל מילה שהוא מוציא בקולו השקט.
הוא בהחלט מדבר מעניין, אבל די חיוור לעומת כב' הרב.

אני מתחילה גם לפקוד עם חברות שיעורים של הרב אחישרגא במרכז הרב, ושל הרב מורדי גילון בבית הכנסת ישורון במרכז העיר. את שניהם אני מחבבת מאד.
הרב אחישרגא מדבר כמו סטנדאפיסט, בקולו הצייצני ובמבטאו האירופאי החמוד, ומצליח להצחיק אותנו תוך שהוא מוסך בדבריו מסרים רציניים וכבדי-משקל.
הרב גילון הוא אדם כריזמטי וחזק, וגם מצליח לרתק ולהפעים אותי.
דפי המקורות שהוא מחלק מסודרים ומגוונים, והמהלכים שלו מעוררי השתאות.

אבל תמיד אני הכי אוהבת לחזור לשיעוריו של כב' הרב במוצאי שבתות, שהם עמוקים מכולם וחושפים לפניי סודות מרהיבים מספר הזוהר ומחוכמת הקבלה.

ואף על פי שאינני חוזה בו בעיניי, אלא רק מאזינה לקולו מעבר לקיר, אני מצליחה לשמוע היטב את קולו הרועם ולצחוק עם כולם מהסיפורים והאנקדוטות שהוא שוזר בין לבין. אח, אני חושבת לעצמי בערגה, איפה אפשר למצוא מישהו כמו כבוד הרב בגרסה שמתאימה לי? איפה?


 

לילי

יום חתונתו של מנשה, בנו בן הכמעט-שמונה-עשרה של כבוד הרב,נערך באולם 'היכל דוד'.

אני מגיעה די נבוכה ונכנסת לעזרת הנשים.

למרות הבגדים הצנועים שלבשתי, עדיין אני חשה כנערת-רחוב מופקרת, לעומת הנשים סביבי.

אין ספק שהכלה יפיפייה, ועל אף הניסיונות המוגזמים של הצנעת מחשופי שמלתה המקוריים – יופייה לא הועם. כיון שאף אחת מהנוכחות לא מוכרת לי, אני ניגשת בתעוזה לברך את הכלה. בדרך אליה אני מכינה בראשי משפט שיחלץ אותי מהסברים מיותרים, ומדקלמת לה תוך כדי לחיצת יד: "מזל טוב! אני תמי, מהצד של החתן..." וכמעט נעלמת בחזרה. אלא שמשום מה הכלה הנחמדה מגלה בי התעניינות מופלגת ומתעקשת לדעת,
איך את קרובה של מנשה???
במבוכה רבה אני מסבירה לה שזה לא קשר משפחתי, ושאני רק תלמידה של כבוד הרב.

אני ממהרת להתיישב ליד השולחן הפנוי  הראשון שנקרה בדרכי. למזלי אני מגלה שם את שולמית, התלמידה הנוספת שמראה אף היא נוכחות בשיעורי פרשת שבוע בביתו של הרב. אני נצמדת אליה כאל מכרה ותיקה.

ואז פתאום היא מופיעה.

יפה, חתיכה, לבושה במיטב האופנה, צנוע – אך בדיוק בגבול הטעם הטוב, עם שסע קטן בחצאית וז'קט צמוד תואם מפשתן. רק עקב הנסיבות אפשר לנחש שהתספורת הבלונדינית המקסימה שלה היא בעצם פאה. עורה חלק כשל תינוק ואיפור עדין מבליט את יופייה האצילי.

שלום, היא מחייכת אל שולמית ואליי, אפשר לשבת פה?
בוודאי, אנו עונות יחדיו.

מתברר שהיא ושולמית מכירות כבר מאיזשהו מקום.
תוך דקה מסתבר לי שגם היא לומדת רפואה טבעית ומיד אנו פותחות בשיחת ידידות ארוכה עד שהיא נאלצת ללכת. אנו מבטיחות זו לזו שנשמור על קשר, אבל לא מוצאות כלי כתיבה להחליף מספרי טלפון. אז היא אומרת לי לבקש בהזדמנות מהרב ברקת שייתן לי את המספר ומדגישה שוב את שמה: לילי, לילי בלומפילד.

לפני שהיא נעלמת עם בעלה היא מספיקה לומר לי בהתפעלות שאני ממש מקסימה. מצחיק. זה בדיוק גם מה שאני חושבת עליה.

למחרת מצלצל הטלפון בביתי. אני עונה בקול אדיב ונחמד, כי יש לי ידיעה ברורה מי המתקשר.

תמי? שואל כבודו.

כן כבוד הרב, קולי צוהל לקראתו.

הוא רוצה להודות לי ולמשפחתי על המתנה הנדיבה שהבאנו לבנו החתן, מאה דולרים בשטרות.

בהזדמנות זו אני כבר מבקשת ממנו את מספר הטלפון של לילי.

לילי?

כן, לילי.

איך את מכירה את ליליאן? כבודו לא מצליח להסתיר את סקרנותו.

אני מספרת לו שנפגשנו בחתונה ושתינו מתעניינות באותם תחומים.

"תיזהרי מקשר איתה... הוא מזהיר, בעלה הוא קבלן גדול. הם עשירים מאד וגרים בוילה בבני ברק.

ממה יש פה להיזהר? אני תוהה.

או-הו, כך הרב, מאנשים שכל היום זזים מהחדר-כושר לסאונה ומהסאונה לג'קוזי – תמיד כדאי להיזהר. ובמיוחד את, הוא מדגיש, צריכה להיזהר לא ליפול ברוחניות עם האישה הזאת, היא מדי שקועה בחומרנות.

בכל אופן, הרב נותן לי בסופו של דבר את המספר שלה, אך רוב האוויר כבר יצא לי מהמפרשים.

 

 

שבע ברכות למנשה וזוגתו שתחי'

בשעה טובה, בסימנא טבא ובמזל טוב, עברתי את הטסט הראשון והוצאתי רישיון נהיגה. איציק בר טוב עשה עבודה טובה וסוף סוף אני יכולה לשעוט במכונית של אמי ברחבי העיר. אני היא זו שנוהגת אל ביתו של כבוד הרב יחד עם אמא הרועדת לצידי, צועקת לי בכל פנייה להאט ולבלום, גם כשהרמזורים עדיין ירוקים. אנו לובשות את מיטב מחלצותינו לשבע הברכות של מנשה וזוגתו, ומופיעות בשעה הנקובה בחצר החשוכה, שלפתע הוארה בפנסים אימתניים. גודשים אותה שולחנות פלסטיק מצופים במפות ניילון, עמוסים כל טוב תוצרת איזשהו קייטרינג עם חותמות בד"צ. קערות עם סלט כרוב סגול והמון מיונז, סלטי גזר חריף, חומוס, טחינה ופיתות נערמות לצד צלחות חד פעמיות, ואנו מוזמנות לשבת בצד של הנשים. איזי נעדר מהאירוע הפעם, מפני שהלך עם מיקי לבצע טעימות בכמה אולמות, כדי לבחור אולם לחתונה שלהם. כבוד הרב מנצח ביד רמה על הושבת המוזמנים במקומם, מחייך ומסתובב כאחוז תזזית לדאוג לכל. שיפי, גרושתו השנייה, מתהלכת שם אף היא כמו מחותנת גאה, למרות שמנשה איננו בנה הביולוגי. אני סקרנית לראות את גרושתו הראשונה של הרב, אם מנשה או אברהם דומים לה, אבל עד כמה שאני מצליחה לראות, היא איננה שם.

הרב מקרקר בקולו שירי 'ענבי הגפן בענבי הגפן' ו'שמחם שמחם', ומנסה לעודד את כל הקהל הקדוש להצטרף אליו. הנשים כמובן סוכרות את פיהן, ורק טופחות בעדינות בידיהן, ללוות את המקהלה. מבטיי נשלחים אל הזוג הצעיר, שנאלץ לשבת בנפרד. מנשה יושב בשולחן עם אחיו ועוד קרובים, והכלה היפיפייה ספונה בתווך בין אמה ואחיותיה, שאף הן נראות לי כמו דוגמניות. משום מה שניהם נראים כמו על סף בכי, ולמרות ניסיונותיו של הרב להפיח שמחה בקרב הקרואים, למעשה שוכנת בחצר אווירת נכאים קודרת ומלנכולית.
אני נזכרת באחד המוצ"שים בהם ישבתי על הספה בעזרת הנשים, ולידי ישבה הכלה ועל כיסא קרוב אליה ישב מנשה עוד בטרם נישאו, ובזמן שהרב העביר את שיעורו הם שיחקו משחק חמוד שמשך את עיניי. הם בעטו זה בזה בעדינות, חרטום נעלו האלגנטית בקצה נעל הבובה שלה. הוא ניסה לדרוך עליה, והיא הזיזה במהירות את רגלה ודרכה עליו. מין משחק דריכות מתוק שכזה. היה בזה משהו ממש סקסי ומלהיב, ובו בזמן הם שמרו על דיני נגיעה וצניעות, וגיחכו בשקט. לכן לא אני לא מבינה מה קרה לצמד החמד הרומנטי הזה, שפניהם פתאום נפלו.

          פי נצמד לאוזנה של אימי, יש לך מושג למה החתן והכלה נראים כאלה עצובים?

אמא מושכת בכתפה. לא תמיד הכול מצליח בלילות הראשונים, סותמת ולא מפרשת.

אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתה, וסומק מעקצץ עולה עד שורשי אוזניי.

נחמד לראות את אברהם יושב עם חיוך מאולץ על פניו חמורות הסבר. נראה שהוא מנסה להתבדח מעט עם אחיו החתן, ואולי אפילו להקניט אותו, אך מנשה רק מיטיב את משקפיו דקיקי המסגרת על אפו וממשיך להיראות כאילו הוא בתענית. מוזר. רבקי היא  היחידה שנראית שמחה ומאושרת כאילו שום דבר לא נוגע לה, היא חוטפת מאכל מפה וכיבוד משם, ומדי פעם מתפנקת בתנועות חתוליות על אמה, על אביה, על הכלה הטרייה, ולבסוף גם עליי.

כמובן נאמרים שם דברי תורה בשפע, ולאחר שכולם מתכבדים מהאוכל בין לבין, מגיע הזמן של ברכת המזון. מישהו מביא מהמטבח קערה גדולה עם נטלה ומגבת, ונוטל לכל הגברים את ידיהם במים אחרונים. גם אני רוצה להשתתף בנטילה הזאת, כי כבר למדתי במיזם מלימור הצדיקה ש'מים אחרונים חובה מדרבנן', וזהו ציווי שאפילו מופיע במפורש בשולחן ערוך בהלכות ברכת המזון. אך להפתעתי אף אישה לא משתתפת בטקס הקצרצר והנטלה והמגבת עם הקערה נלקחות ונעלמות לפני שהספקתי למחות.

          סליחה, אני פונה אל הבנות החסודות שיושבות סמוכות לכלה. למה הנשים כאן לא עושות גם כן מים אחרונים?

הן מביטות בי בעיניים מצועפות, ואחת מואילה לומר לי שזה 'מנהג חסידות' ולכן נשים פטורות.

שו האדא מנהג חסידות? אני רוצה לשאול, אבל אמא רומזת לי שאשב בשקט.

          למה את מחפשת לעצמך מצוות בכוח? היא לוחשת לי בביקורת, אם פוטרים אותך ממשהו – תיהני מזה...

אבל אני כבר רגילה לטקס הזה, שממש מדגדג לי בקצה אצבעותיי להרטיב אותן קלות יחד עם הגברים. עכשיו אני יודעת מה תהיה שאלתי הבאה אל כבוד הרב בפעם הבאה שאפגוש אותו.

כשלבסוף אנו מאחלות  שוב מזל טוב בנימוס ועוזבות את החצר המדוכדכת, אנחנו עוברות דרך הכניסה החשוכה והשער החלוד, ומגששות את דרכנו אל המכונית שהצלחתי להחנות כמו נהגת ותיקה בין פח זבל לעמוד חשמל.

          היה מוזר. אמא מציינת לסיכום, ואני נאלצת להסכים איתה. באמת היה ערב מוזר. משהו שם נראה צורם ולא טבעי, אך לא יכולנו לשים עליו את האצבע. בינתיים, בזמן שאני נחלצת ממקום החנייה הצפוף ומפלסת את דרכי בחזרה הביתה, אמא מנסה לגרור אותי לשיחה רכילותית, על כך שמעניין איך הגרושה של כבוד הרב מסתובבת שם בחופשיות ובחיוך רחב כאילו היא עדיין חלק מהבית, ושהיחסים בין הילדים שלה לאלו של הרעייה הקודמת נראים ממש טובים וטבעיים.

אני מאפשרת לה לדבר על זה כראות עיניה, ומשתדלת לא לספק מידע נוסף, כי גזרתי על עצמי להימנע מרכילות ולשון הרע עד כמה שניתן. כמו כן אני גם מחזיקה את עצמי חזק לא להוכיח את אמי היקרה, מפני שבדיוק למדתי באחד השיעורים בסמינר של לימור, שאם ידוע שהתוכחה עלולה לגרום לתגובה הפוכה, עדיף לא להוכיח, שחלילה החוטא לא יצא מזיד, אלא יהא שוגג.

          א-יינה משפוחה, אמא מסכמת באידיש, ואני מתאפקת לא להנהן.

          מה יהיה איתך, שכבר אפילו לרכל טיפה, רכילות לא מזיקה, אי אפשר לדבר איתך? היא קובלת. זה בלתי אפשרי ככה.

          אמא, אני מנסה להסביר לה בזמן שהמכונית נוטה מצד לצד בפיתולים ביציאה מעיר הקודש לכיוון מוצא תחתית, זה פשוט אסור לרכל. את יודעת מה החפץ חיים אמר על רכילות ולשון הרע?

          נו, מה הוא אמר? היא שואלת בלי עניין.

          הוא אמר שזה כמו לפזר כרית מלאה נוצות ברחבי העיר, שאחרי זה בלתי אפשרי לאסוף אותן, כמה שהן מתפזרות ונפוצות לכל עבר. אז חבל אפילו להתחיל.

          אויי ויי זמיר, אמא נאנחת, מה חטאתי שהבת שלי כבר לא מוכנה לדבר איתי?

          מה הקשר? הטון שלי הופך עצבני. אני שמחה לדבר איתך, אבל לא רכילויות. זה הכול.

          אז על מה כבר נשאר לדבר? היא מוסיפה להתלונן, ומזכירה לי נורא את סבתא.

          על כל דבר אחר. עלייך, עליי, רק לא על אחרים.

היא אוחזת בידית ליד החלון, ואני חשה באצבעותיה זזות כמו תמיד, מאז שהייתי ילדה, ופעם אחת שאלתי אותה למה האצבעות שלה כל הזמן זזות. זה מהעצבים, היא ענתה לי, כשהייתי בערך בת ארבע, ואני תהיתי מה הם העצבים הללו, שמסוגלים לגרום לאצבעות כף היד לזוז כאילו יש להן חיים משלהן.

הדקות הבאות עוברות בשתיקה רועמת, ולבסוף כשאנו מגיעות הביתה, אנו מותירות את הדכדוך והמתח בחוץ והולכות לישון.
 

 

 

עומס יתר

 

בלשכת המבקרים בה אני עובדת מתכוננים למפגש שנתי של המבקרים הפנימיים מכל המוסדות והארגונים בארץ. עליי להדפיס מכתבי הזמנה לכולם, להכניס למעטפות, לבייל, לרשום כתובות ולגשת לדואר לשלוח את כל הערימה המכובדת. צ'ארלי, הבוס שלי,שאני כל כך מעריכה את יושרו, היה יכול להעיף את כל המכתבים אל הארכיב של הסוכנות היהודית, שיישלחו משם ללא תשלום. אך הוא מבקש ממני לסור אל סניף הדואר הקרוב, שאשלח את זה משם. בנוסף אני מקבלת הוראה לארגן אולם למפגש, להזמין כיבוד סמלי, ולהתכונן להיות זו שמקבלת את פני הבאים, לרשום נוכחות ואף להוציא פרוטוקול של הישיבה בה יצביעו בעד יו"ר חדש. קיוויתי שצ'ארלי ימשיך, אבל הוא אומר לי שבכוונתו לפרוש מהתפקיד, מפני שכיהן בו שנתיים וזה גזל זמן רב מזמנו בעבודה בסוכנות.

בגלל העבודה הרבה שיש לי סביב המפגש השנתי, אני עובדת שעות נוספות ומוצאת את עצמי תפוסת צוואר וכתפיים מרוב הקלדות ורשימת רשימות. הגרון מתחיל לכאוב לי ואני מרגישה את סימניה המקדימים של מחלה קרבה ובאה. מצד האמת אני יודעת, שמה שהכי יעזור לי כעת זה מנוחה טובה, אבל אין שום מצב שאפסיק את העבודה בלשכת המבקרים, מפני שאין  אף אחד אחר שיעשה אותה במקומי. למפגש שהתכוננתי אליו כה רבות אני מגיעה עם צעיף קשור לצווארי, בניסיון להקל על כאב הגרון. אני מקבלת את כל המבקרים בחיוך רחב ומשחקת את המארחת המושלמת. רק אחרי שהכול מסתיים אני מרשה לעצמי לקרוס.

ראש השנה מגיע, ואני נכנסת לשנה החדשה עם חום וצמרמורות. אני מוותרת על רוב התפילות ושוכבת רועדת במיטה עם בקבוק חם. אוי אלוקים, אני חושבת לעצמי בין הזיה להזיה, איזו מין שנה צפויה לי אם ככה אני מתחילה אותה? בשינה לא שינה צפים למולי חלומות טרופים ומטורפים, שגורמים לי להרגיש רע נפשית וגופנית גם יחד. בדרך כלל כשהייתי חולה, המחלה הייתה חולפת די מהר, אחרי שתייה מרובה של כוסות תה עם דבש ולימון ושינה הגונה. אבל הפעם נראה שתפס אותי משהו חזק בהרבה. לוקח לי זמן רב להתאושש, וכשאני נוסעת במוצ"ש הבא לשיעור אצל כבוד הרב, אני עדיין מרגישה מסמורטטת וירודה. אין לי סבלנות לצייר ציורים לרבקי, ובקושי יש לי כוח להחזיק בעט כדי לסכם את השיעור.
אחרי שכל התלמידים עוזבים את ביתו, אני עומדת מחוץ לחדר במבט מושפל. משתוקקת כבר לעוף משם, אבל לא לי נעים לי ללכת בלי לומר שלום לרב.

          תמי, הרב קורא אליי. מה שלומך? למה את נראית בדאון?

אני מספרת לו שהייתי חולה ועדיין לא הבראתי לגמרי. משום מה אני עוצרת את עצמי בכוח לא לבכות. הדמעות חונקות את גרוני, ואני לא בדיוק מבינה על מה ולמה.  הרב סוקר אותי במבטו החודר, ויש לי תחושה שהוא יודע בדיוק מה עובר עליי. זה לא מקל, ואולי אף גורם לי לחוש יותר גרוע.

          תרגישי טוב תמי, הוא מאחל לי בחמימות, וסוף סוף אני מזדחלת חזרה הביתה, מנסה לשמור כל הדרך על עיניים פקוחות.

למחרת, בלית ברירה, אני חוזרת לעבודתי בלשכת המבקרים, והפעם צ'ארלי מוביל אותי רגלית אל מבנה ממשלתי ישן ברחוב אגרון, עם מיליוני מסמכים מאובקים, שעליי לעבור עליהם כדי להוציא מהם כתובות של משרדים ברחבי הארץ. זו עבודה סיזיפית ומייגעת, ואני נשבעת לעצמי שזו העבודה המשרדית האחרונה שאעסוק בה בימי חיי. אין שום סיבה שאתפרנס מגרושים עלובים עבור עבודה נוראית כזו, כאשר אני כבר יכולה לקבל קליינטים לטיפולי רפלקסולוגיה, או לעצב הזמנות לבר מצוות וחתונות.

בבית אני מתעטשת עד בלי די מכמויות האבק שספגתי, ומנסה לנוח מעט, בניסיון להתאושש.  את מנוחתי טורד צלצול טלפון. אמא עדיין לא בבית, אז אני קמה מהמיטה בזעף והולכת לענות.

          תמי?

קולו של כבוד הרב ממוסס מעט את עצביי.

          מה שלומך? דאגתי לך איך שנראית אתמול.

          תודה כבוד הרב, אני משתדלת לייצב את קולי. בעזרת ה' אני אהיה בסדר. 

          יש דרך שאני אולי אוכל לעזור לך?

אני מנענעת בראשי, אך נזכרת שהוא לא יכול לראות אותי.

          תודה רבה כבוד הרב. זה באמת נחמד מצדך.

לרגע משתררת שתיקה, ואז הוא מפתיע אותי.

          תמי, את עובדת מחר בירושלים?

לצערי עדיין נותרה לי עבודה עם המסמכים המאובקים ואאלץ להגיע שוב בשני אוטובוסים לסיים את מה שהתחלתי.

          כן כבוד הרב.

כנראה הוא שומע בקולי שאני לא נלהבת במיוחד.

          אז אם לא קשה לך בבקשה תעברי דרכי בצהריים. אני רוצה לדבר איתך על משהו.

האמת היא, שנסיעה אליו אחרי העבודה המתישה בהחלט ניתן להגדיר כתיק, אבל הוא מגרה את סקרנותי וקשה לי לסרב לו.

          בסדר.

שוב הוא מדבר בטון האבהי שממש עושה לי חשק להתרפק עליו.

          תמי יקרה, תשתי הרבה ותנוחי, את חייבת להתחזק.

          כן כבוד הרב. תודה.

אני מניחה את השפופרת במקומה בידיים לחות מזיעה וחוזרת להצטנף במיטתי. הדופק שלי הולם ברקותיי ונראה לי ששוב אני הוזה. חשש מקנן בקרבי, שאולי ככה מרגישים כשמשתגעים. אני מנסה לעצום את עיניי ולישון, אבל לא מוצאת לעצמי מנוחה.

 

 

 

[1] מרכזי אנרגיה, על פי רפואת המזרח.

[2] בראשית ו', ד'.

[3] שם, רש"י.

בשארית כוחותיי, אחרי אינספור דפים והתעטשויות, ולאחר שנדרתי באופן סופי, מוחלט וחד משמעי שזהו, לעבודה הזאת אני יותר לא חוזרת, אני משרכת את דרכי במעלה רחוב אגרון בחזרה לקינג ג'ורג' אל תחנת האוטובוס שתקרב אותי לבוכרים. התחנה עמוסה בקהל רב, כאשר כל אחד עומד ומנסה לעקוף את זה שלפניו, כדי לזנק אל האוטובוס ברגע שיבוא. בהחלטה רגעית אני מחליטה שעדיף לנסות ללכת ברגל ודי. האוויר נעים עם ארומה קרירה של תחילת סתיו, והחנויות שאני כבר מכירה בעל פה, של הבגדים והבדים, קוראות לי לעצור מדי פעם ולבדוק בדים פוטנציאליים שאנסה לתפור לי מהם בגד מרהיב וחתיכי, וכמובן צנוע.

בסוף המסלול אני עולה באיטיות במדרגות אל ביתו של הרב, תוהה מה יש לו לומר לי, מקווה שזו לא עוד איזו קפריזה של טיול רווקות לקברי צדיקים. הוא פותח לי את הדלת מיד ומכניס אותי בחיוך חמים אל חדרו. כמובן הוא מכבד אותי בכוס סודה קרה ומסמן לי לשבת על כיסא העץ מולו. הוא לבוש בחולצה לבנה עם צווארון ושרוולים קצרים, שגורמת לו להיראות כמעט ספורטיבי וצעיר יותר, ומאידך על רגליו הגרובות גרביים הוא נועל כפכפי גומי ביתיים, שעם כל צעד משמיעים קולות המזכירים לי את סבא שלי בימי הקיץ החמים ברמת גן.

          בקרוב ערב יום כיפור, הוא פותח ואומר, ואחר כך סוכות.

          נכון.

הרב מברך 'שהכול' בקול ולוגם מכוס הסודה שלו.

          הזמן טס ואנחנו מתבגרים. הוא חולק איתי מהגיגיו.

          כן...

הוא מרים את כיפתו ומסובב אותה על ראשו, תנועה אופיינית שכבר התרגלתי אליה.

          אז מה תמי, את פוגשת בחורים? משהו מתקדם?

אני מופתעת מההתעניינות בתחום הזה דווקא ומגמגמת.

          אה, כן, מדי פעם.

          נו, ומצאת כבר מישהו שמוצא חן בעינייך?

אני משחקת בטבעת שענדתי על אצבעי. עדיין לא.

הרב לוגם לגימה נוספת ומניח את הכוס המזיעה על הדפים שעל שולחנו.

          בטח לא קל לך למצוא מישהו ברמה שלך. את הרי זקוקה לעילוי מיוחד, לא לסתם ישיבניק בטלן.

הוי, כמה שאתה צודק, אני רוצה לבכות, אבל שפתיי מתהדקות ואני עושה עוד סיבוב עם הטבעת על אצבעי.

          ואני בטוח שכל הבחורים שאת פוגשת נראים לך כמו ילדים שבקושי מבינים משהו מהחיים שלהם.

נכון. הוא ממש קורא את מחשבותיי. זה מתחיל קצת להלחיץ, מפני שעוברות לי מחשבות מהירות כברק, שלא מתחשק לי להודות בקיומן. אני מתאמצת להחביא אותן מאחורי מחשבות אחרות.

הוא שוב מרים את הכוס מן השולחן והיא מתרוממת יחד עם דף שנדבק אליה. הרב גונח והפריד אותו מתחתית הכוס ומחזיר אותו עם עיגול של רטיבות לערמת הדפים.

          אני אגיד לך משהו תמי. אם רק היית מבוגרת אפילו בעשר שנים זה היה מושלם. הייתי מתחתן איתך בלי היסוס. ומה איתך? הוא תולה בי את עיניו. אם היינו קרובים בגיל היית רוצה מישהו כמוני?

          פניי מהבילות תוך שניות, ואני חוששת שאולי עולה ממני עשן.

          אממ, אולי, זאת אומרת כן, למרות שלא נראה לי שאני ראויה. בכל זאת, מה אני לעומת כבוד הרב?

הרב שוב ממיס אותי במבטו.

          את ראויה לטוב ביותר. כל דבר אחר יהיה קטן עלייך ואפילו יגרום לך סבל.

אני לא מעזה לנשום.

הרב מלטף את זקנו חזור ולטף.

          אבל על מה אני בכלל מדבר? בכל זאת מפרידות בינינו קצת יותר מעשרים שנה. לפתע הוא מזדקף וקורא, בכל אופן לא בשביל זה הזמנתי אותך, אלא כדי לבקש ממך בקשה מיוחדת.

אני מתאפקת לא לכסוס את ציפורני.

"את יודעת מה זו שאלת חלום, תמי?"


בוודאי שאני יודעת מה זה, מהסיפורים המרתקים שכב' הרב נהג לשזור בשיעורי פרשת השבוע שפקדתי מדי צאת שבת.
הוא סיפר בהם לפחות פעמיים על שאלות-חלום שעשה כדי להגיע לפתרון קושיות סבוכות, או על מנת להבין מדוע ניחתה מהלומה על האנשים קשי-היום המתדפקים על דלתו בעת צרה.

זכרתי היטב את שאלת החלום האחרונה שהוא סיפר עליה, שנשמעה לי כמו חלק מסיפורי אלף לילה ולילה:
"פעם אחת הגיעה אלי אישה רווקה בת ארבעים וחמש, שבכתה לי איך החבר היחיד שאהבה נטש אותה, והיא נותרה בעולם בלי שום נפש קרובה ובלי משפחה. המקרה שלה באמת נגע לי עמוק בלב, והרגשתי שיש כאן סיבה עמוקה. החלטתי לעשות שאלת חלום בעניינה, וכשנרדמתי ראיתי כמו בסרט את המחזה הבא:  לעיני נגלתה עיר בארץ זרה, אולי אירופה, עם בניינים גבוהים, צריחים ומגדלים ותנועת מכוניות בסגנון המאה הקודמת.
לאט-לאט עיניי התמקדו  בבניין מסוים ובחלון הקדמי של אחת הדירות שבו. יכולתי לראות מה קורה בדירה כמו בתנועת התקרבות של מצלמה ("קלוז-אפ" רציתי לומר אז, אבל לא העזתי להפריע לו) ואז התגלתה לי בדירה הזו משפחה יהודית, שיושבת לארוחת ערב ליד השולחן. העיניים שלי התמקדו בנערה שישבה שם ליד הוריה ואחיה, ולפתע הבחנתי שיש לה אותם תווי פנים כמו של האישה שבאה אלי במציאות בבכי, שחרב עליה עולמה. הבנתי שזאת היא עצמה בגלגול הקודם שלה.
היא אכלה עם משפחתה, משפחה יהודית אירופאית. אביה חבש כיפה על הראש. כשהם סיימו לאכול, הדירה החשיכה וכולם פרשו לישון.
פתאום ראיתי אותה עוזבת את הבית בחשאי עם מזוודה קטנה, בלי להיפרד מאף אחד, ויורדת לרחוב. שם חיכה לה אהוב ליבה הנוצרי. היא התנשקה אתו ויחד הם ברחו להתחתן במקום רחוק. עוד נשארתי לראות את ההורים מתעוררים בבוקר ומגלים את דבר היעלמה, את שברון-הלב ואת ההפתעה הקשה.
אחרי זה הכול החשיך והתעוררתי.
מיד הבנתי שזה העונש שלה, מידה כנגד מידה, וכמו שהיא עזבה את משפחתה ואת דתה לטובת גוי, כך בחיים הנוכחיים כולם עזבו ונטשו אותה.
כשסיפרתי לה על כך היא פרצה בבכי והתחננה שאומר לה מה היא יכולה לעשות.
הסברתי לה, שכדי שתעשה תיקון שלם לפגם שפגמה בגילגול הקודם שלה, עליה להצטער על כך מכל הלב ולבקש סליחה בליבה מכל מי שאי-פעם פגעה בו, בין בגלגלו זה ובין בגלגול אחר."

הסיפור הזה הותיר עלי רושם עז ואני מסוקרנת מדוע כב' הרב שוב מזכיר בפני שאלת חלום.

ובכן תמי, פותח כב' הרב ומסדר את כיפתו המעוקמת על קודקודו בתנועה רבת-רושם, רציתי לבקש ממך שתעשי שאלת חלום בשבילי.

לוקח לי כמה שניות לעכל את דבריו.

אני? שאלת חלום? בשבילו?
הרי לדברים האלה צריך להיות ברמה רוחנית מאד גבוהה ובטהרה אמיתית. דהיינו, בשביל לעשות שאל חלום צריך להיות לפחות רב מקובל!

אני משתעלת קלות, מחפשת אחר התשובה הנכונה. אך הרב, שקורא את פניי, קוטע אותי ומבשר,

אין שום בעיה שתעשי שאלת חלום. אני אסביר לך הכול בצורה מפורטת. כרגע אני רק שואל באופן עקרוני, אם את בכלל מוכנה לכך.

בטח, אני פולטת, יחד עם הרבה אוויר שנעצר בריאותיי.

יופי, הוא שמח. אז אני רוצה לבקש אותך שתשאלי בשבילי מיהי הזיווג שלי.

פי נפער לרווחה, וכי עונים משמים על כאלה שאלות?

ואז אני מעזה להקשות,

מדוע כבוד הרב לא יעשה שאלת חלום לעצמו?

הרב מגחך גיחוך מר, שחושף את השן השבורה בפיו.

כבר אמרו רבותינו, תמי, כי אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים... נראה לך שלא ניסיתי? ועוד איך ניסיתי, אבל לא קיבלתי שום תשובה.

אני מרגישה טיפשית, אבל מכריחה את עצמי לשאול,

למה דווקא אני? יש גדולים וצדיקים ממני שאתה מכיר.

כי אני סומך עלייך. הוא משיב לי בקול חם שממיס את ליבי, וברור לי שאָת תקבלי תשובה.

כל העניין מעורר בי סקרנות והתלהבות. אני כבר מדמיינת לעצמי על איזה עוד נושאים אוכל לשאול שאלת חלום, אולי על שידוך לצביקה, אולי על כסף...

הרב כמו קורא את מחשבותיי ומזהיר,

כמובן, בשום פנים ואופן אסור לשאול על המספר של הלוטו ודברים מן הסוג הזה! זה שייך לסיטרא אחרא!

צמרמורת אוחזת בי. במשך התקופה הארוכה בה למדתי אצל כבוד הרב, צירוף המילים "סיטרא אחרא", שמשמעותו הצד האחר של כוחות הטומאה, גורם לי בכל פעם לחיל ורעדה.

כמובן.

כבוד הרב פותח ברוב רושם מגירה בשולחנו, מגיש לי דף ועט, ומתחיל להכתיב לי מה עליי לעשות, מילה במילה.

קודם כל, תעשי את שאלת-החלום בערב שבת, כי אז זה יפתור אותך מטבילה במקווה, מכיוון שאת רווקה.  כמובן אין לעשות זאת בשבוע שבו את נידה, ורצוי שתמתיני שבוע נוסף, שתהיי נקיה וטהורה לגמרי.  לפני שתלכי לישון, יהיה עלייך ליטול ידיים ארבעים פעמים: בהתחלה עשרים פעם לסירוגין ולאחר מכן עשרים רצופות, עשר בכל יד, ואז תגידי את מזמור כ"ג מתהילים שבע פעמים.

ידי רושמת הכול בשקדנות וביראה.

עכשיו, יש נוסח שאת צריכה לומר, בו את פונה למלאכים, ותני לי שארשום לך בעצמי את השמות שלהם: צורי, צדקי, רפא ורזי [1].  ושם בסוף הנוסח את שותלת את השאלה: 'אנא הראו לי מיהי בת-זגו מן השמיים של יצחק נפתלי בן רבקה לודמילה'.
כשסיימת לעשות את כל הפעולות לפי הסדר, את שוכבת במיטה, לא עושה שום דבר אחר שיסיח את דעתך, ומתרכזת בשאלה הזאת עד שאת נרדמת.
בדרך כלל התשובה מגיעה לפנות בוקר, קרוב לזמן ההשכמה. ויהי רצון שתהיי שליחה טובה ותקבלי את התשובה האמיתית והנכונה.

אני יוצאת מביתו של הרב בברכיים כושלות, חוששת מכובד המשימה שהטיל עלי, ועם פחד שמא אני עושה טעות בהיכנסי לתחום של קבלה מעשית. מי אני ומה אני, שמלאכים יענו לי?
מצד שני קומתי מזדקפת, זו הזדמנות מדהימה לנסות משהו חדש בחיי ולצאת לסוג של הרפתקה!
ברגע שאני יוצאת מהרדיוס של הבוכרים, אני מדלגת לי בעליזות לכיוון הדווידק'ה, אל תחנת האוטובוס המובילה הביתה. החולשה והמחלה שליוו אותי לפני כן התפוגגו ואני מרגישה שכוחות מחודשים מפעמים בי.

 

*

 

ערב שבת מגיע.

אחרי הקידוש וסעודת ליל שבת עם הורי אני נפרדת מהם בברכת לילה טוב, נזהרת לא לחשוף את התרגשותי מהמאורע הקרב, או לפלוט חלילה את סוד המשימה שהוטלה עלי.
אני ממתינה שכולם ילכו לישון, כדי שאוכל להתרכז היטב בתהליך.
בחדרי אני לובשת את כתונת הלילה הכי חסודה שיש לי במלאי (בכל זאת, לא בכל יום מדברים עם מלאכים קדושים!).
כשנשמעות נחרותיו של אבי ואמא כבר חדלה לרשרש בעיתוני השבת,
אני עוטה חלוק ורוד ועבה ממעל, ויוצאת למטבח למלא את השלב הראשון במשימה: ליטול ידיים. (כמובן לא עושה זאת בחדר האמבטיה והשירותים, מאימת הסיטרא אחרא שעלול להידבק בי שם)
בודקת שוב ושוב את המרשם הסודי ומשננת את סדר הנטילה:
עשרים פעמים ליטול את שתי הידיים לסירוגין, ואז עשר נטילות ביד ימין ועשר נטילות ביד שמאל.
אני עושה כמצווה עלי ביראת קודש, ולבסוף עומדת נושמת עמוקות בעיניים עצומות, מנסה לחוש את הטהרה האופפת אותי בזכות הטקס, שבעצם היווה תחליף לטבילה. כל המעמד מרגש אותי מאד. אולי זו ההתרגשות ואולי תחושת הטקסיות היא שגורמת לי לחוש טהורה וזכה יותר מתמיד לפחות בעשרים אחוז.

ואז, לאור הפלורסנט הדולק במטבח , אחרי שכל אורות הבית כבו עם שעון השבת, אני קוראת כמצווה עלי, שבע פעמים את מזמור כ"ג מתהילים, אני נוטלת לידי את הנוסח שכבוד הרב כתב לי עם שמות המלאכים ופונה אליהם בבקשה מעומק ליבי הנרעד:

אני מבקשת מכבוד המלאכים צורי, צדקי, רפא, רזי שתבואו אלי במהרה בזה הלילה בנחת ולא בכעס, ולא בצער ולא ברע ובפחד, בשובה ולא ברעד, בפרהסיא ובגלוי ולא בסתר ולא בחידות, שתודיעוני בחלומי את צורך מענה פתרון תשובת שאלתי שהיא – מי זו בת זוגו מן השמים של יצחק נפתלי בן רבקה לודמילה?"

ישנם עוד משפטים, שדי מפחידים אותי, והזכרה של שמות קדושים היוצאים ממזמור התהילים שקראתי קודם.

אני נשכבת במיטתי בהולם-לב וממתינה לבאות בציפייה דרוכה.
כל הלילה, בכל החלומות, אני מתרוצצת בין דמויות ואנשים ואת כולם שואלת בדאגה: מיהי בת זוגו מן השמים של יצחק נפתלי בן רבקה לודמילה? כולם מפנים אותי הלאה מהם ואני ממשיכה לסוב כה וכה.
מדי פעם, לאורך הלילה, אני מתעוררת מתוחה ומיד פוקדת על עצמי לשוב ולהירדם, עד שאמלא את המשימה שהוטלה עלי עד תומה. אני רודפת אחרי כל מי שנקלע לדרכי, מתחננת שמישהו יענה לי כבר משהו לגבי בת-זוגו של יצחק נפתלי בן רבקה לודמילה, אבל כולם חומקים ממני ונעלמים.

לעת בוקר, כשאני כבר חשה דרך שמורות עיניי את קרני השמש הראשונות המתדפקות על חלוני, אני מגיעה בחלום לאגם גדול. זורקת את שאלתי הלאה על פני המים ואז צפות מילים חסרות פשר וקשר בחזרה אלי: צבר, 19, שני.

אינני מבינה דבר, רק מנסה לשנן לעצמי את המילים הללו, שלא אשכח אף אחת מהן.
 

מעבר לאגם אני מבחינה ביצורים ואנשים רבים. שוב אני שואלת אותם מיהי בת זוגו של כב' הרב.
כולם מרימים את ידיהם ומצביעים לעברי. יש שם קקפוניה מוחלטת כשכולם קוראים בקולות צורמים - "אַת!".

אני מתעוררת מזיעה.

לא יכול להיות, מיד אני חושבת לעצמי, זה כבר סתם ערבוב של התת-מודע שלי עם משאלות-לב טיפשיות. זו לא הייתה תשובה של מלאכים.

לעומת זאת, אני מנסה להיזכר במילים שראיתי מרחפות על האגם לפני כן. מה הן היו? צבר? 19? שני? מה זה אמור להביע?

כב' הרב נראה משועשע מעט כשאני מספרת לו על המילים המוזרות שהופיע באגם שבחלום.
 

בטוח לא ראית שום דמות ברורה? פנים מוכרות?

הוא חוקר אותי בציפייה שמזכירה לי ילד חסר-סבלנות.

כמובן אני מצנזרת את כל הקטע עם הקקפוניה המפחידה שקראה "את!" ומניעה את ראשי מצד לצד באיטיות. מקווה שהוא לא יכול לקרוא את מחשבותיי.

שתיקה ארוכה עומדת פתאום באוויר. אני יושבת בלי לזוז. כב' הרב נראה מאוכזב ומהורהר, וכשאני מחפשת את שעון האורלוגין הדופק בחוזקה איני מוצאת דבר ומתחוור לי שזהו ליבי.

כב' הרב המסכן. כל כך זקוק, רוצה ונואש לכלה, לזיווג שלו מן השמים, הוא מינה אותי לשליחה שלו ואני כשלתי במשימתי.

המילים צבר, 19 ושני מרחפות לנגד עיניי במעגלים, משחקות תופסת זו עם זו ומתחלפות במקומן.
כל העסק היה מוזר וסתום. עייפות ודכדוך משתלטים עליי.

כב' הרב כנראה מבחין במה שעובר עליי ומנסה לעודד.

לא נורא תמי, זה בטח לא בגללך. כנראה הקב"ה מסתיר ממני את התשובה כי עדיין לא הגיע הזמן.

אני יוצאת משם כשתיקי מתנדנד ומכביד על כתפי, ומנסה להחליף צד לעיתים תכופות.
הדרך שאני עושה ברגל אל הסוכנות היהודית מאפשרת לי לחשוב שוב ושוב על המילים הסתומות ולנסות להבין אם המלאכים בעצם שיטו בי.
אני מבטיחה לעצמי שלא אתעסק שוב עם שאלות חלום בעתיד.
 

*

בהגיעי אל בניין הסוכנות, עבודת המשרד האינטנסיבית מסיחה את דעתי מכל ענייני שאלת החלום.
אני רושמת בכתב יד נאה את שמות כל המבקרים הפנימיים בישראל על מעטפות, מדפיסה להם את המכתבים שהכתיב לי צ'ארלי ויורדת לארכיב לשלוח אותם.

הסוכנות היהודית נראית כמו כפילה של משרד הדתות, בגרסה שונה אך במעט.

בתשע בבוקר, לאחר שאני כבר הקלדתי, הדפסתי, צילמתי וביילתי, נעות דמויות מנומנמות באיטיות במסדרונות, כשספלי קפה מהבילים בידיהן ומחליפות ידיעות שזה עתה קראו בעיתוני הבוקר הטריים.
צ'ארלי, הבוס שלי, שבעצם עובד כגזבר הסוכנות בחריצות מופלאה, יאמר לשבחו ובלי טיפת ציניות, מתנדב גם לשמש כראש לשכת המבקרים הפנימיים בישראל, ומעסיק אותי שעות ספורות בשבוע כמזכירת הלשכה. הוא מנדב לכך את משרדו ואת החדר של המזכירה שלו, שבדרך כלל עסוקה בשתיית קפה, קריאת עיתונים ושיחות מרתקות בטלפון.
לי הוקצה שולחן סמוך אליה, וכשהיא מתנהלת לאיטה, אני מתקתקת עניינים וממלאת את תפקידי כמזכירה בחריצות.
בהתחלה היא מביטה בי בעין עקומה, ומאוחר יותר כבר יועצת לי בלבביות,

תמי, אל תעבדי קשה מדי, שצ'ארלי לא ידרוש גם ממני להגיע לקצב שלך...
וגם, בואי תמי, תשתי קפה, קחי קצת עיתון, הבוקר רק התחיל...

היא מתקשה לקבל את העובדה שאני לא אוהבת קפה, ושעליי להספיק לטפל בכל ענייני הלשכה בשעות המוקצבות לכך.

לפעמים אני מעריצה את צ'ארלי היעיל והמאופק, שנוהג בצניעות כמו בני בגין ומגיע לעבודה באוטובוס במקום במכונית שרד יוקרתית. הוא סובל את עצלנותה של שושי מזכירתו בדממה ומתייחס לכולם בחביבות ובנימוס.
את משכורתי הצנועה משלמים לי בזמן, אני מרוצה וכך גם הוא.

 

*

 

אחרי הדפסת שלושה מכתבים בעשרים וחמישה עותקים אני חשה שהלחץ במוחי כמעט התפוגג כליל.

ארוחת הקוסקוס עם המרק הטעים במזנון משכיחה ממני כל צער, ורק כשאני צועדת בשמש דרך רחוב קינג ג'ורג' ומטפסת מהצטלבות מעברי החציה לאורך רחוב יפו אל תחנת האוטובוס בדוידק'ה, נהנית משלל הבדים המוצגים מחוץ לחנויות בדרך, אני מהרהרת שוב בצבר, שני ותשע-עשרה.

כשסופסוף  אני מגיעה הביתה, אחרי כל הפיתולים של האוטובוס בכביש ירושלים-תל אביב, אני מיד  מחפשת ספר טלפונים עתיק של בזק של אזור ירושלים ומתחילה  לתור באות ש' אחרי השם 'שני'. אני מוצאת טור שלם של השם הזה.
אני סורקת שם-שם עם אצבעי ולתדהמתי מוצאת: שני דבורה ברחוב צבר 19!
הייתכן שזה מקרה?

מיד אני מתקשרת נרגשת לכב' הרב מהנייד שלי.

כן תמי? קולו החם מלטף.

כב' הרב, לא תאמין מה מצאתי!  אני כמעט נשנקת. חשבתי על המילים שראיתי בחלום ועלה לי רעיון לחפש קשר ביניהן בספר טלפונים. חיפשתי את שם המשפחה 'שני' ו...בינגו! גיליתי שקיימת אישה בודדה ששמה דבורה שני, ברחוב צבר 19!

אני לוקחת נשימה עמוקה וממתינה לתגובה שמחה מן הצד השני.

הצד השני שותק לרגע ואז שואל בזהירות,

אז מה נראה לך? שאני אתקשר לאיזו אישה מספר טלפונים ואציע לה לצאת איתי לדייט?

 

הממ... טיפשה שכמותי.

 

תמי, פותח שוב כב' הרב, אם אישה תתקשר אליה לברר מיהי ומהי זה יראה פחות מוזר מקול של גבר. אם אני אדבר איתה היא עוד תחשוב שאני סוטה.

לנגד עיניי מופיעה בחורה צנומה וחיוורת, בתולה בת שלושים וחמש, שיושבת ברחוב צבר 19 ומצפה לטלפון שיגאל אותה מייסורי רווקותה.

בסדר, אני נאנחת, אתקשר אליה.

אני מביטה במספר שבספר הטלפונים. מנסה לחשב את הגימטריא ולבדוק אם יש שם אולי משמעות נסתרת, אבל שום דבר מיוחד לא מתגלה לי. אני רק מבינה שרחוב צבר כנראה ממוקם באזור קריית משה, כי הספרות הראשונות הן 655.

מה הבעיה תמי? אני אומרת לעצמי ומושיטה יד לטלפון.

אידיוטית מטומטמת! זועק פתאום קול בראשי וידי קופאת באוויר.

מה את חושבת בדיוק להגיד לדבורה הזאת? שחלמת עליה ושמצאת לה את בן זוגה מן השמיים? היא גם בטח תאמין...

נדמה לי אני מבלה יותר משעה ליד הטלפון, מתלבטת אם להתקשר ומה בכלל להגיד.

פניו המיוסרות של כב' הרב שמופיעות בעיני רוחי מכריעות לבסוף את הכף אני מחייגת את המספר ביד רועדת.
כמובן, לא לפני שנשמתי עשרים נשימות עמוקות ולגמתי תשע כוסות מים להירגע.

נשמע צליל חיוג ואני מתפללת שלא יהיה מענה. תפילתי נענית ולצערי אני מחליטה לחכות לערב ולנסות שוב. בטח דבורה הזאת הלכה למכולת או ללמוד תורה בבית מדרש לנשים.

אחר-צוהריים מותח במיוחד עובר עלי באותו יום, וכשאמי מבחינה בכך, היא שואלת לפשר עצבנותי ולמה אני חורקת שיניים. אני פוטרת אותה במלמול נרגז.

בשש בערב אני מתייצבת בשנית למשימת הקודש.

הטלפון כמעט מחליק מידי המזיעה והרועדת ואני מכחכחת בהיסטריה בגרוני, חוששת שחלילה קולי יאלם דום ברגע האמת.
אחרי שישה צלצולים אני מתכוונת לזנוח את המשימה באנחת רווחה, אבל אז עונה לי קול. קול נשי במבטא אנגלוסקסי.

Hello?

אצבעותיי מתהדקות באימה סביב הפלסטיק השחור וחשות בתנודות הקול מעבר לקו.

שלום! אני אומרת בעליזות רבה, היסטרית כמעט, אני מדברת עם דבורה?

Yes you are עונה לי הקול, שפתאום לא נשמע לי בכלל מתאים לגיל 35. תמונת הבחורה הבתולה המהוללה מתחילה להיסדק לנגד עיני.
מיד אני עוברת למבטא הכי בריטי שלי והולכת על כל הקופה:

Hello Dvora! My name is Tami and you don't know me.
I know it will sound crazy to you, but I had a dream about you that you are a perfect shiduch for a rabby I know…"
מטורפת, מטורפת, מטורפת!
הקול שמעבר לקו נדם לרגע וכבר אני משתכנעת שהיא ניתקה לי בפרצוף.
אך לא, אני שומעת רק ציחקוק קל ו...זקן.

  • "A shiduch? For me? But my dear, I am sixty year old.  How old is the guy?

אני מלעלעת בגרוני, "Forty five".

עכשיו הקול של דבורה צוחק צחוק מתגלגל וחביב.

  • I think I'm too old for him my dear… but please tell me again, how did you get my number?"

 

אני מגמגמת ומספרת לה בקווים כלליים על שאלת החלום המוזרה שלי.
יחסית לטלפון הזוי ומטורלל, דבורה הנחמדת משיבה באדיבות מופלאה.
על הדרך אני כבר מנסה לברר אם אולי יש לה בת רווקה בגיל המתאים, אך מסתבר שאין לה בנות בכלל, אלא רק בנים.
אנו נפרדות כידידות אני ממהרת להתקשר שוב אל כב' הרב לתת לו דו"ח מצב.

כב' הרב נשמע נעלב.


בת שישים? יכולה להיות אמא שלי!

עכשיו אני כבר נעלבתי.
תראה, יא מפונק אחד! מתחשק לי לומר לו, אני טורחת ומתאמצת ועושה מעצמי אידיוטית מושלמת בשביל למצוא לך אישה, ואתה בכלל לא מעריך את זה ועוד בא בטענות?!
אבל כמובן קולי אינו נשמע.

 

כב' הרב מתעשת מעבר לקו ומרכך את קולו,


אבל אני ממש מודה לך תמי, על כל המאמץ שאת עושה עבורי. באמת אני מעריך אותך מאד! תאמיני לי, אם רק הייתי מוצא מישהי בדיוק כמוך, רק מבוגרת בעשר-חמש עשרה שנים, לא היה מאושר ממני!

 

יותר מזה הוא לא צריך לומר.
 

אגב תמי, אין לך איזה בת דודה או קרובה פנויה בגיל המתאים?

 

דווקא יש, אני חושבת פתאום. ישנה אפרת, הבת של אדל, שצריכה להיות בת שלושים ומשהו וכולם מנסים לשדך לה ללא הצלחה.

 

לא תאמין, אבל יש לי איזו בת דודה מדרגה שניה.


ביכולתי לראות את אוזניו של הרב מזדקפות מיד.


באמת? איך קוראים לה ולאמא שלה?


אפרת בת איטה אדל.

 

אני מתחילה כבר לחשב בעצמי את הגימטריא של האותיות ומחלקת בשתים-עשרה, למרות שאין לי מושג מה תאריך הלידה שלה. הרב כמובן זריז ממני.


עזבי, היא אופק עקרב. רק זה חסר לי, עקרבית שתעקוץ אותי כל היום. הספיקה לי אשתי הראשונה שהייתה עקרבית.

 

הדכדוך חוזר לקולו.

 

איי תמי, אין לי מושג מה הבורא ישתבח שמו רוצה ממני. אני כבר לא יכול יותר לסבול את הבדידות הזאת!

 

רחמי נכמרים עליו ורגש חם מציף את ליבי.


די כב' הרב, אל תדאג. אני בטוחה שה' יזמן לך את האישה המתאימה בזמן הנכון.

נדמה לי, או שבאמת אני שומעת את הרב מזיל דמעה מעבר לקו?

ומה איתך תמי? קולו מתעשת, את יוצאת עם מישהו כרגע?

השינויים הפתאומיים במצב-רוחו ובתגובותיו מבלבלים אותי מעט.

כן, עם בחור ששמו יורם בן רחל, שנולד בשלושה עשר בינואר, כבר ביררתי...

אני שומעת את גלגלי מוחו מסתובבים במהירות.

זה לא ילך, הוא מודיע לי נחרצות.

למה?" אני שואלת, כי הוא גדי עם אופק סרטן?

 

יפה תמי, קולו משבח אותי, למדת ממני משהו... הוא מרובע ושכלתני מדי בשבילך. תשתעממי אתו עד מוות!

 

נכון, אני רוצה לומר, אבל הוא יציב ומסודר, לומד מקצוע רציני ודווקא נראה טוב.

אתה צודק כב' הרב. בדיוק חשבתי להתקשר אליו ולהודיע לו שאני לא מעוניינת להמשיך.

 

כב' הרב נשמע שבע-רצון.

כן תמי, את צריכה למצוא לך מישהו ממזלות האש, אריה או טלה, שתעלו יחד מעלה-מעלה".

אני מסיימת את השיחה בקול ענות חלושה.

מה לעזאזל אני אמורה להגיד לרב שריד? שיכיר לי רק בחורים ממזלות האש? הוא יחשוב שנפלתי על הראש לגמרי.

אוף. איזה חיים מסובכים. מסובכים ומתוסבכים.

ודווקא יורם הזה, מלבד שמו המרובע, דווקא נראה בחור חמוד יחסית לכל הקודמים: גבוה, רזה, חסון ושחרחר.

כמה חבל.

 

 

 

 

שירים

 

אחרי שבאחד השיעורים שלו ציין כבוד הרב שכל שיר באשר הוא, שאינו שיר קודש, הנו פסול וטמא ושייך לצד האחר, נאלצתי לעבור עם עצמי תהליך כואב של ויתור על נתח נכבד מעברי – אהבתי למוסיקה מגוונת, החל משירי אולדיז משנות השבעים ועד פופ רך של ימינו. בהחלה עוד זימרתי בתמימותי את 'גאולה' של חמי רודנר, כנאחזת בשלל רב. עד שלתדהמתי גיליתי שזהו שיר אהבה לבחורה בשם זה, ולא אחד משירי הגאולה לעתיד לבוא. לפיכך, אחרי הכוונות מיודעי-דבר, מצאתי את עצמי מפזזת ומזמזמת פסוקים וציטוטים מספרי קודש המושרים בפיהם של זמרי פופ חסידיים כמו מרדכי בן דוד ואברהם פריד.

אבל הכי הכי תפס אותי דדי גראוכר. במיוחד עם השיר 'ריבון'.

התחלתי לצעוד ברחובות עם אוזניות תחובות באוזניי, כשאני כמעט מרחפת על פני הקרקע מרוב הנאה מהשיר הקצבי הזה שהתנגן לי בלופ שוב ושוב.

זה הולך כך:

ריבון ריבון כל העולמים

ואדוני האדונים.

לא על צדקותינו אנחנו מפילים (אוי) תחנונינו לפניך.

כי על רחמיך הרבים (פם פם פם פם פם פם)

מה אנו מה חיינו,

מה חסדנו

מה צדקותנו

מה מה ישועתנו.

כמובן כל הת' נשמע כמו ס', כיאה לאשכנזים, אבל למי אכפת. אחרי חודשיים אינטנסיביים של טיפולי המרה משירת חולין לשירי קודש, אני מצליחה לדלג על משוכת המוזרות והזרות וליהנות מעולם הזמר החסידי.

כשאני חולפת במרכז העיר, השיר שמתפוצץ לי שוב ושוב במוח גורם לי לדמיין את עצמי כשחקנית ראשית בתוך קליפ וידאו עם ניצבים דתיים, כמובן צעירים וחתיכים, שנותנים את הבאסים והפם פם פם במיקומים המדויקים. במציאות אני ממש מתאפקת לא לקפוץ גבוה מדי ולהסתחרר בסיבוב, אבל בדימיון וואי וואי מה שאני מעיזה לעשות! פוסעת בצעדי ריקוד לפני הבחורים, שמנענעים בראשם בהשתתפות בפם פם פם. אפילו הזקנה שמקבצת נדבות שרה בראש שלי יחד איתם, ואני ממשיכה להזיז את שפתיי יחד עם קולו של דדי, אוי מה צדקותינו, מה מה ישועתנו!

בקטע האינסטרומנטלי ממש בוקעים לי קפיצים מהנעליים והגוף שלי מתכנן קטע סווינג מרהיב. אחד מנערי הליווי החתיכים מעיף אותי בין הרגליים שלו והשמלה הדמיונית הקצרצרה שלי מתנפנפת בעזוז...

אני נאלצת לקטוע בחדות את המחשבות הבלתי צנועות הללו שתוקפות אותי בחומו של יום, ולעדן את פסיעותיי כיאה לבחורה כשרה וצנועה.

בחורים שמסתכלים עליי ברחוב ומשהים את מבטם יותר משתי שניות חייבים להיות סתם פושטקים או שבבניקים.

החבר'ה האיכותיים, כמו מה שאני מחפשת, שומרים על עיניהם, ואם הם בכלל נאלצים להסתובב בעיר, הם ממהרים למחוז חפצם מבלי להתפתות למראה של בחורה צעירה בדרך.

מהשיר 'ריבון' שהעיף אותי, אני נוחתת לקרקע רצינית יותר, עדיין עם דדי הרגשן המתוק הזה, ל"לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".

כזאת אני, קלילה וגם כבדה ורגשנית.

אוייי אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני!

 

 

 

[1] שמות חלקיים של מלאכים, ללא הסיומת א-ל.

יום כיפור, לפני ואחרי.

 

יום הכיפורים מתקרב בצעדי ענק, ואני מנסה להתמודד עם הבנת ספרו העמוק של הרב, סגולת יצחק, שהוא כתב והעניק לי במתנה באחת מפגישותינו האחרונות.

          תמי, את בהחלט ברמה מספיק גבוהה לקרוא דברים כאלה עמוקים, הוא אמר כשהושיט לי את הספר הדק בכריכת העור החומה. אני משאיל לך ותחזירי לי בהזדמנות.

כמובן זה מחמיא לי מאד, ואני יושבת לקרוא בריכוז בין הנגיסות של הסנדוויץ' בבוקר ותוך כדי לגימה מהמרק בארוחת הצהריים. הוא מסביר שם על השתלשלות הספירות, על עיגולים ויושר, ומושגים כמו זעיר אנפין ואריך אנפין מככבים בכל פרק. אני איכשהו מצליחה להבין איך הקב"ה פינה לכאורה חלל בנוכחותו שמילאה את הכול, ובו הוא ברא את העולם. אלו דברים נשגבים וקשים לתפיסה במוח בגודל אפון שלי, אבל אני ממש משתדלת לקלוט ולהפנים. בכל זאת אין ביכולתי להגיע לכל ההשגות, ואני מתקשרת לכבוד הרב שיסביר לי כמה מילים ומושגים סתומים מספר הזוהר.

          תמי, אסביר לך בשמחה פנים אל פנים. הפרק השני באמת קשה מאד, ובטח נזדקק לשעתיים לפחות כדי שתביני דברים על בורים. אולי תקפצי לכאן באחד הערבים בסוכות ונלמד את הפרק בסוכה.

וואו, זו הצעה שקשה מאד לסרב לה. אנו מסכמים שאבוא בערב השלישי, והוא מזכיר לי גם להזמין את הוריי לשיעור הפתוח שיקיים בסוכתו בלילה השני.

מהטלפון אני מקפצת בשמחה אל אמי ומספרת לה על ההזמנה.

          את חייבת לבוא ולשמוע את הרב ברקת מלמד!

אני לא מצליחה להבין למה היא מביטה בי בעין חשדנית. מה יש לה? אולי זה הלחץ מהמצב הרפואי של סבתא וממה שעובר על אבא, אני מתרצת לעצמי, וחוזרת אל ספרו של הרב, מנסה לפחות להבין את הפרק הבא.

 

*

 

יום הכיפורים עובר עלי בקלות ובהתרוממות רוח. אני לא מרגישה את הרעב כלל, ונהנית מהשירים שכל המתפללים שרים ביחד עם החזן. כל נדרי, עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול במקדש, מנגינת ונתנה תוקף והשירים בתפילת נעילה, כל אלה מסבים לי קורת רוח רבה. בנוסף לכך מזג האוויר מושלם, וכיף לשאוף את האוויר הצח בין התפילות.

החג נופל על שבת, כך שבצאת השבת מסתיים גם הצום ואנו סועדים את ליבנו במרק הטעים שנותר מן הסעודה המפסקת, מרק עוף עם קרעפלך, כנהוג במשפחתי מדורי דורות.

אני מברכת ברכה אחרונה בכוונה יתרה, ומיד עולה לאוטו ונוסעת אל ביתו של כבוד הרב. גיליתי שאם שבת יוצאת מוקדם ואני ממהרת לנסוע מיד ירושלימה,  אז אני התלמידה הראשונה שפוקדת את ביתו, וזוכה לפטפט או להתייעץ איתו במין זמן איכות שכזה. לכן אני מגלה חריצות וגם הפעם זוכה להיכנס ראשונה אל חדרו, לא לפני שכמעט התנגשתי בקיר חדש של לבנים אפורות תקוע באמצע הסלון.

          מה זה, כבוד הרב?

אני שואלת בתדהמה.

          תיכנסי, תיכנסי, הוא אומר, החלטתי לבנות פה קיר שיפריד בין שאר החדרים לכניסה. לא נעים שאורחים באים לכאן ורואים את חדרי השינה.

הקיר הבלתי גמור מזכיר לי מחנה פליטים עם בתים בלתי מסוידים. אני משתדלת להתעלם ממנו וממהרת אל חדרו של הרב, בתקווה להספיק לקלוט כמה שיותר ניצוצות ממנו.

תמי, הוא פונה אליי בחיוכו החם שתמיד ממוסס עוד שכבה בליבי. קנית כבר אתרוג לסוכות?

          לא. אני משיבה בפליאה. חשבתי שזו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות. אבא שלי קונה ואני מברכת על שלו.

הרב מושיט את ידו למגירה נסתרת ומוציא ממנה אתרוג טרי וירקרק.

          קחי, זה בשבילך.

אני נוטלת לידי את הפרי הריחני בחרדת קודש.

          כמה הוא עולה? אני אשלם לך.

הרב מנער את ראשו בפסקנות.

          חס וחלילה. זו מתנה ממני.

לחיי מתחממות. איזה מתנות אני זוכה לקבל.

הרב מוסיף להביט בי במבטו החם עד שאני חשה שתיכף הוא כבר מגיע אל הגרעין הכי עמוק בליבי ומתיך גם אותו.

          תבואי אליי עם האתרוג הזה אחרי החג ואקרא לך בו.

אולי לא שמעתי טוב.

          מה תקרא לי?

הרב צוחק במשובה.

          האתרוג, ברגע שהוא שלך, הוא כמו כף יד. במהלך חג הסוכות, כאשר תברכי עליו יחד עם שאר המינים 'על נטילת לולב', יווצרו בו כל מיני משקעים וקמטים, שיכולים ללמד על האישיות שלך ועל מה שעובר עלייך.

          באמת?

אני מהופנטת לאתרוג ומקרבת אותו אל אפי לשאוף את ריחו העדין. מימיי לא תיארתי לי שיש 'קריאה באתרוג'. וואו, לא אני לא מסוגלת להפסיק להתפעל מבקיאותו האינסופית של הרב בכל חוכמות העולם.  הרב מוסיף לדבר ולהסביר, ושוב אני משייטת לי בשבעת הרקיעים, בעונג רוחני עצום שבלתי אפשרי לתאר במילים.  כנראה שבאותם רגעים מופיעה איזו נהרה על פניי, וכבוד הרב אומר בחמימות,

          תראה איזו בחורה רוחנית את, תמי. בגיל שלך כל הבנות עסוקות בקריאת רומנים ושטויות, ואילו את רק שקועה בספרי קודש עמוקים כמו מדרש תלפיות או ק"ב הישר. איפה אפשר למצוא עוד בנות כמוך?

אמאל'ה. אין לי מושג איפה לקבור את עצמי עם פני העגבנייה שלי.

זרזיף התלמידים שמגיע פתאום מוריד אותי ממרומי האולימפוס וגורם לי להסתלק מקודש הקודשים ל'גלות" בעזרת הנשים. הפעם אני יושבת בדד על הספה הרעועה. התלמידה השנייה לא הגיעה, ורבקי ושיפי לא נראות באופק. רק הקיר האפור תקוע מול עיניי ומפריע לי להתרכז בשיעור. אני מתאמצת להסב את מבטי למחברת ולרשום בקדחתנות כל מילה שיש באפשרותי לקלוט. באיזשהו שלב אני מבחינה באברהם מסתובב במטבח וזורק אליי מבטים רוויי משטמה תוך שהוא מקרקש בכלים. אין לי מושג מה עשיתי לו שאני זוכה לכזה יחס. אני קצת נפגעת אפילו. ממש לא נעים. כבר עדיף לי שיוסיף להתעלם ממני ודי. תחושת ההיי שאחזה בי לפני כן מתפוגגת ובאסה מדכדכת מתפשטת בתאי גופי.

כשהשיעור תם, ערמת הגברים נשפכה החוצה מחדרו של הרב אני מקווה לזכות לעוד מבט חם ממנו לפני שנזוז. אבל אברהם נדחק דרך הגברים האחרונים שיוצאים ולוחש משהו באוזנו של אביו. הרב נראה מעט לחוץ ונפרד ממני כלאחר יד וממהר בעקבות בנו אל חלק אחר של הבית. אני מושכת בכתפיי באכזבה ונוסעת משם. מה שמעודד אותי זו המחשבה שבקרוב מאד, בסוכות, אבוא אליו לשיעורים נוספים, ובמיוחד מחממת את ליבי הידיעה שאזכה ממנו לשיעור פרטי בלילה השלישי של חול המועד. רק המחשבה על זה גורמת לי לחוש צמרמורת נעימה שמרעידה את גופי מכף רגל ועד ראש.

 

 

 

תמי

 

ריקי נשארת לישון אצלי אחרי השבת שהיא באה אלינו הביתה. כבר מזמן היא שמעה ממני על הניסים והנפלאות של כבוד הרב, ונפשה חשקה לחזות בדמות המופתית במו עיניה, ועל הדרך גם להתייעץ אתו לגבי בחור עמו היא נפגשת.

אחרי ליל שימורים של פטפוטים ושיחות נפש אל תוך הלילה, אנו קמות בקושי רב בבוקר, ושמות פעמינו באוטובוסים אל ביתו בשכונת הבוכרים. אנו צועדות קמעה ברגל ואני מובילה אותה ברחובות ובסמטאות המוכרות לי כמו הייתי בת בית ותיקה. ריקי ממש מתרגשת ומצפה כבר לרגע המיוחל.
כבוד הרב פותח לנו את הדלת ונראה מעט עצבני. אמנם קבענו אתו מראש שנגיע, אבל כנראה שזה לא בדיוק מתאים לו. הבית הומה מילדים ובוגרים, אנו ממתינות לו במשך דקות ארוכות בחדרו עד שהוא נכנס ומתפנה אלינו.
         כן? הוא שואל בטון קצר רוח.

אני מנסה לחייך אליו, לחפש בפניו את המבט האבהי שנסך בי תמיד  חמימות נעימה, אך כבוד הרב לא שת את לבו אליי, ופונה בענייניות אל ריקי.

          מה רצית לשאול?

ריקי מתפתלת מעט במקומה ומתחילה לספר לו על עופר, הבחור שפגשה כמה פעמים והצליח לבלבל אותה.

הרב מבקש את שמו המלא, שם אימו ותאריך לידתו. אני כבר עשיתי את החישובים עוד לפני שהגענו אליו, אבל לא סמכתי על עצמי שאני צודקת בכך שהם לא מתאימים. ריקי משיבה לו ואני עוקבת בסקרנות אחרי שרבוטיו הזריזים על פיסת הנייר.

          הוא לא מתאים לך. הרב פוסק בחדות. חבל על הזמן שלך. הוא מדי פרפר, לא אמין ולא יציב, והוא משחק ברגשותייך. רדי ממנו וחפשי לך מישהו אחר.

כף ידו חובטת בחוזקה על השולחן ומקפיצה אותנו.

          עוד משהו?

וואו, מעולם לא ראיתי אותו כזה סר וזעף. טרחנו במשך יותר משעה להגיע עד אליו, וככה הוא מעיף אותנו כעבור דקותיים?

ריקי מנידה בראשה ומודה לו בקול קפוא.

          בהצלחה, הוא מרכך מעט את קולו.

אנו מתרוממות ממקומנו ומזדרזות לצאת משם. פניה של ריקי חיוורות וזיעה מבצבצת על מצחה.

          את בסדר? אני שואלת מודאגת. מרגישה לא נעים שאולי יצרתי בה ציפיות שווא שהתבדו בן רגע.

          אני לא מרגישה טוב. ריקי עונה וצועדת לפניי בצעדים רחבים. תכננו ללכת משם לביקור בכותל.

          ריקוש? אני מנסה לתפוס את ידה ולהתנצל. אני לא יודעת למה הרב היה היום כזה לא נחמד. בדרך כלל הוא מתנהג בצורה אחרת לגמרי.

          הוא מזעזע. ריקי ממלמלת, וכעבור רגע מתכופפת בצד הדרך ומקיאה. אני המומה. איך אפשר לדבר כך על כבוד הרב? ומה קרה לריקי שהיא מגיבה בצורה כזו קיצונית? אולי היא באמת הייתה מאוהבת בעופר הזה ובנתה על חתונה אתו, והרב קטע לה את החלום ברגל גסה.

אני מגישה לה בקבוק מים ועוזרת לה להתייצב על רגליה. פניה עדיין לבנות כמו סיד.

          מה קורה ריקוש?

ריקי מכסה את פניה בכפות ידיה ורק כעבור זמן מה מחליקה אותן לעבר אוזניה.  היא מתנשפת ומתנשמת דקות ארוכות.

          אני לא מבינה מה מצאת בו. הוא כמו מכשף רשע.

וואו. אני המומה מדבריה. תמיד היינו באותו ראש. שתי חושחשיות עם אינטואיציות חזקות מהממוצע, ומעולם לא התווכחנו. דעותינו ותחושותינו תמיד היו זהות. מלבד הפעם הזאת. אני רואה ברב חכם גדול והיא רואה בו מכשף.

אנו מוסיפות לצעוד בשתיקה סמוך למוסאיוף ומאה שערים, ומגיעות לרחוב שבטי ישראל.

          רוצה פלאפל? אני מציעה, בניסיון לשבור את הקרח.

ריקי מנענעת בראשה לסירוב. לא מסוגלת לאכול כלום.

אנו מתקדמות בתחושה שכמו חתול שחור עבר בינינו. ריקי מביטה קדימה במצח מכווץ, ואני מובילה בדממה דרך הרחובות המוכרים לי. לרמת-גנית כמוה לא נותרת ברירה אלא להיגרר אחריי. בסופו של דבר רגלינו עומדות ברחבת הכותל, מחוז חפצנו. ריקי מתפרקת בבכי על הקיר, וכדי לכבד אותה ולתת לה פרטיות אני מוצאת לי חלקת קיר פנויה רחוק ממנה.

          בבקשה עזור לריקי אהובתי שתמצא את בן זוגה המתאים לה, אני לוחשת בתפילה, ומוסיפה את כל החברות הרווקות שכבר הכרתי בעל פה, מבלי להזדקק לרשימה בכתב. כמובן בסוף אני גם מבקשת גם על עצמי, שנזכה כולנו להתחתן עוד השנה, כל אחת עם האדם הנכון המיועד לה. מתפללת גם על אבי, שימצא את עצמו, בתקופה המוזרה שעוברת עליו, ושמצבנו הכלכלי ישתפר, מציינת בתפילות את סבתא, אמא, אחותי ואחי ואת כל מי שאני מכירה, שכל אחד יזכה לגאולה הפרטית שלו.

הזקנות שעוברות באופן קבוע בין המתפללות לבקש צדקה מעירות אותי משרעפי. אני מפשפשת בתיקי אחר מטבע להעניק להן. מציצה אל עבר המקום שריקי עומדת בו. היא עדיין דבוקה לקיר בתפילה זכה. אני מתרחקת אחורה, כדי לאפשר למתפללות אחרות להיצמד אל החלק שהתפנה, ונוטלת ספר תהילים מאחד הדוכנים במקום. ממלמלת כמה פרקים עד שמבחינה בריקי שסיימה המחפשת אותי בעיניה. שתינו מתרחקות אל תחילת הרחבה עם הפנים אל הכותל.

          איך את מרגישה? אני עדיין מרגישה אשמה שבכלל הבאתי אותה למשהו שאולי לא התאים לה. היא מרגיעה אותי שיותר טוב, ומבקשת ממני שאקח אותה לתחנה עם אוטובוס לתחנה המרכזית, משם היא תחזור הביתה לרמת גן.

שוב אנו צועדות אל התחנה הסמוכה לכותל ונדחסות בין המוני אדם, נשים וטף ועגלות של עמך ישראל. עומדות ומיטלטלות, מנסות להיאחז בחוזקה בעמודי המתכת כדי לא ליפול, ורק כעבור יותר מחצי שעה של סיבובים דרך מאה שערים ושכונות ירושלמיות נוספות, אנו נפלטות החוצה לאוויר הצח באנחת רווחה. אני מלווה אותה אל התחנה שלה לרמת גן ומתחבקת עמה לפני שהיא נעלמת מעיניי. היא עוד מספיקה ללחוש באוזני, תיזהרי ממנו ומותירה אותי מבוהלת על הרציף.

*

 

 

 

חג סוכות מגיע, ובכל יום אני מברכת בכוונה עצומה, עם כוונות וייחודים, על האתרוג שקיבלתי במתנה מכבוד הרב. בכל פעם אצבעותיי מסובבות בזהירות את הפרי מצד לצד ועיניי חוקרות מה נשתנה בו. אני ממתינה בקוצר רוח לתום החג, לרגע שבו אסע אל הרב לקבל קריאה אישית. תוהה מה הוא יוכל לחדש לי. חשש קל מנקר בי, שמא הוא יצליח לקרוא את צפונות ליבי שאף אני לא מעזה להרהר בהם באופן ישיר. בינתיים אני נהנית מהאורות ומהניצוצות המצויים בסכך ומשתדלת להימצא בסוכה רוב הזמן ולחסות בה תחת כנפי השכינה.

סוכות הזה הוא החג המדהים ביותר אני חווה אי פעם. ראשית כל, הצלחתי לשכנע את הוריי לבוא לשמוע בפעם הראשונה שיעור של כבוד הרב בסוכה שלו. גם אבא וגם אמא נוסעים כאורחי כבוד יחד איתי, וכולנו מתיישבים בנפרד בסוכת הגברים ובסוכת הנשים. ברגע שהרב פותח את פיו אני פוזלת תכופות אל אמי, לראות אם היא קולטת את הגדולה המופלאה ואת ההבנות העמוקות של כבוד הרב. משום מה היא לא נראית לי שמחה בכלל. אני תוהה אם היא מהרהרת בעניינים אחרים שקשורים לאבא. משהו ביחסים ביניהם נראה לי די חורק בזמן האחרון, אבל היא לא חולקת עמי את המשאות שנושאת בתוכה. אז כן, היא מרוכזת במשהו, כולי תקווה שזה בתוכן דבריו, שהפעם התאפקתי לא לרשום במחברת, מפני שהרב אמר שבחול המועד אמנם מותר לכתוב כשהכרחי, אבל עדיף שלא.

כשאנו יוצאים משם אמא מפתיעה אותי עם חוות דעת שלילית על כבוד הרב. היא הופכת את כל מה שהוא אמר למשהו אחר לגמרי, מוציאה דברים מהקשרם וטוענת שהוא סוטה מין. הרב ברקת סוטה מין! לא פחות. אנחנו מתחילות להתווכח, ובאוטו אני יושבת ומקשיבה בזעף לאמא מקדימה, שמסבירה גם לאבא למה לא מצא חן בעיניה מה שהיא שמעה.

          זה ממש לא נכון, אני מתערבת, את פשוט צריכה קודם ללמוד את מושגי היסוד בקבלה כדי להתחיל להבין את מה שהוא העביר פה ברמה של מתקדמים.

אמא משתיקה אותי בגסות ואני מוסיפה לשבת שלובת ידיים במושב האחורי, נעלבת בשביל כבוד הרב. היא פשוט לא מבינה כלום, אני זועמת בתוכי, אבל יודעת שבלתי אפשרי להתווכח איתה. כשהיא נעולה על משהו, אף אחד בעולם לא יכול עליה, אשת הברזל.

מזל שלמחרת מגיעות אליי אביבה וריקי חברותיי, אנו יוצאות לטיול שמשכיח ממני את אמא, את העבודה וגם קצת את כבוד הרב. אחרי החוויה שהייתה לריקי בביקור אצלו, לא העזתי עוד להזכיר את שמו בפניה. אז אנו מטיילות לנו רגלית מהבית שלי לכיוון ליפתא, קוטפות תאנים מהעצים ומפטפטות וצוחקות כמו שרק שלוש חברות בנות עשרים יודעות לצחוק. אנחנו מדברות, איך לא, על בחורים. אביבה דלוקה קשות על צמח ידידי ממשרד הדתות, שנכח אף הוא בערב לרווקים דתיים ששתינו הלכנו אליו לפני חודש, ומנסה למצוא כל דרך למשוך את לבו אחריה, ריקי מספרת לנו על איזה אבישי אחד, שהגיע לדייט איתה ישר מהפגנה מהפגנות הימין הסוערות, עם נעליים ומכנסיים מאובקים וזיפים כמו של שלושת השבועות, שרוב הפגישה ענה לשיחות שקיבל אל מכשיר הפלאפון הענק שהסתובב אתו מבלי להתנצל אפילו, ואיך היא פשוט הלכה באמצע בלי לומר לו שלום. נדמה לה ששמו אבישי רביב.

 ואני, בעיקר מספרת להן על הדייטים ההזויים שהיו לי עם כל מיני תיישים צעירים ממרכז הרב או מישיבות אחרות. כמובן לא מעלה על דל שפתיי רמז כלשהו לייסורים העמוקים שמייסרים אותי בלילות. אנו מדברות על חלומותינו להינשא במהרה ולהקים בית, בעיקר אחרי שערב לפני כן התבשרנו שרוצ'קה, חברה משותפת נוספת שלנו משירות לאומי, התארסה זה עתה. נושא הנישואין מעסיק אותנו עד מאד. כל חברה שהודיעה שהתארסה גורמת לנו לחוש כאילו אנחנו הרווקות הזקנות האחרונות שנותרו בעולם. ילדות בנות עשרים. אוי כמה שאנחנו לחוצות!

 

 

אברהם

ערב אחד מגיעה משלחת של רבנים חשובים אל אביו. אברהם מקבל את פניהם ומושיב אותם על כיסאות מאולתרים בסלון, המשמש כחדר המתנה. הוא יודע שמישהו נמצא עם אביו בחדר, ומכניס את ראשו פנימה כדי לבשר לאביו על כבוד הרבנים הממתינים. הוא לא מאמין למראה עיניו בראותו את תמי, יושבת קרוב לאביו ותולה בו עיני עגל. איך הרדאר שלו פספס את בואה?  אביו נראה מתוח ונרגש. הוא הודף את אברהם בהינף יד.

תגיד להם שעוד מעט אצא אליהם.

אברהם סוגר בזהירות את הדלת ומתנצל בפני הרבנים.

עוד כמה דקות הוא מסיים כאן ומתפנה אליכם.

הם מושכים בזקניהם ומהנהנים. בינתיים, מפאת כבודם, אברהם ממהר למטבח להרתיח קומקום כדי להכין להם תה. עד שהוא מוזג, מוסיף סוכר, מערבב ועובר ביניהם בראש מורכן להגיש כוס חד פעמית לכל אחד ואחד, חולפות להן לפחות עשר דקות. הם לוגמים בשתיקה מהתה ועיניהם נעות ממנו אל הדלת לחדר הנכסף. נראה שיש להם עניין מטריד במיוחד, אם הם טרחו ובאו עד הלום. הוא שוב ניגש ומקיש על הדלת ומבלי שנענה פותח אותה כדי סדק צר.

            הרבנים עדיין מחכים, הוא לוחש לאביו.

אביו מסובב אליו את ראשו ונועץ בו מבט מזרה אימה. כשאני אסיים פה אצא אליהם. ואל תפריע לי יותר. תמי יושבת בעיניים מושפלות ומסמיקה. היא ממלמלת משהו על כך שהיא תלך והוא יתפנה אליהם.

            בשום פנים ואופן לא, אביו נובח ומורה לו לסגור את הדלת.

            אברהם חש את פניו בוערות. מה כבר יכול להיות יותר חשוב עם השיכנוזית החיווריינית הזאת שדוחה את כבודם של הרבנים הידועים? נראה שהתשובה עומדת על קצה לשונו ומתחשק לו להקיא. הוא שוב ממלמל דברי התנצלות בפני האורחים ויורד במהירות למטה, אל חדר השינה שלו ושל מנשה. הוא חייב לעדכן את שיפי. חייבים לפעול ומהר, לפני שאביו מתחיל עם סדרת השטויות הפסיכיות שלו. הוא מרים את השפופרת וכמעט מתחיל לחייג.

            יוסי? נשמע בקצה השני של הקו קולו של אביו מדבר בבהילות, בוא לכאן מהר, אני צריך נסיעה דחופה לנווה שנהב וחזרה.

            אצבעו של אברהם רועדת על החוגה. מה נראה לו שהוא עושה? נראה שהטירוף התחיל ועומד לצאת מכלל שליטה. היא סובבה לו את הראש לגמרי.

הוא עוזב את הטלפון ורץ במדרגות למעלה שתיים שתיים. אביו פותח את הדלת בסערה ויצא לבוש במעיל וכובע ותמי משתרכת בעקבותיו, עיניה ברצפה. סליחה רבותי, אביו אומר לאורחיו, יש לי פה עניין דחוף ועוד כמה דקות אני חוזר להיות איתכם.

            הרבנים מהנהנים ובוהים בדלת הכניסה הנטרקת. אברהם  לא יודע היכן לקבור את הבושה. איזה ביזיונות האבא הזה מביא עליו. מאז שהוא נולד, רק ביזיונות וכלימה הם מנת חלקו. הוא רץ למטבח לגרד איזו חבילת ואפלים שרבקי כנראה פספסה, מפזר אותם על צלחת זכוכית, ומניח את התקרובת על כיסא ריק שהעמיד במרכז החדר לכבוד המסובים, שכבר יושבים שם יותר משעה. הוא לא מעז להוציא מילה מפיו ורק מנענע להם בראשו. שוב הוא ממהר למטה ותופס את הטלפון בזעם.

            שיפי?

קולה נשמע מעבר לקו מנומנם משהו. מה קרה אברהם?

הוא מנסה להסדיר את נשימתו. אבא הזמין עכשיו את יוסי שיסיע אותו יחד איתה אל הבית שלה בנווה שנהב.

            היא גרה בנווה שנהב?

            כנראה. אחרת מה יש לו לחפש שם. היא ישבה אצלו עכשיו בחדר יותר משעה, ולמרות שהגיעו אליו משלחת רבנים מבני ברק, יותר עניין אותו להיות איתה. אני אומר לך, הוא הציע לה נישואין שום דבר אחר לא מעניין אותו.

שיפי שותקת.

            מה נעשה אתו שיפי? מה נעשה?

הוא מרגיש חוסר אונים מפעפע מגרונו. שיפי היא אישה חכמה. היא חייבת למצוא איזה פתרון שיכניס קצת בינה בקודקודו המקריח של אבא שלו.

            שיפי מתעוררת. תקשיב אברהם, מעכשיו אתה לא מוריד ממנו את העיניים ואת האוזניים. תעדכן אותי על כל שיחה שהוא מוציא, גם אם זה נראה לא חשוב. אני רוצה לדעת כל מה שקורה. בעזרת ה' נמצא מוצא. יותר מכל אחד אחר אני מרחמת על הבחורה המתוקה הזאת, שלא תיפול בתמימות שלה ישר לתוך הרשת שלו. אתה ואני יודעים איזה נופת צופים הוא יכול להיות כשהוא מחזר, עד שמגלים את הפרצוף האמיתי שלו.

            בטח יודע. אברהם מוצא את עצמו מנגב זיעה ממצחו.

            אז נדבר מחר, שיפי חותמת. תעדכן אותי מטלפון ציבורי ואל תעז להתקשר אלי שוב מהבית. שהוא לא יצותת לך ויעיף אותך על טיל.

בסדר. לילה טוב.

הוא מוסיף לשבת על המיטה שלו ונגעל מהזיעה המציפה גם את בתי שחיו. הוא מתבייש לעלות ולהביט לרבנים בעיניים. כבר אין לו מה לומר להם. המיטה של מנשה נותרה ריקה ושלשה זוגות נעליים זרוקים בערבוביה תחתיה. גם כן מנשה הזה. התחתן לפניו ועזב את הבית, ועדיין השאיר מאחוריו בלגן, שהבטיח לבוא לסדר וכמובן לא טרח להגיע.  אברהם קם ובועט בנעליים עד שהן נעלמות ולא נראות עוד. חתיכת גנדרן. עם מיליון נעליים ועשרות חליפות בגוונים שונים. תפס לו את החתיכה של השכונה והסתדר בלי להעיף מבט לאחור. ורק הוא, אברהם, נשאר תקוע בחור המטורלל הזה יחד עם אחיו הקטנים.  הוא מביט בשעונו. השעה כבר שתים עשרה וחצי. מתי לעזאזל האבא הזה חוזר? הוא יוצא מהחדר, עולה בזהירות ומנסה להציץ לראות אם החבורה עדיין יושבת שם. נראה כי הם לא זזו ממקומם. הוא חוכך בדעתו מה עוד יש ביכולתו לעשות כדי לכפר על הבושות שאביו עושה לעצמו ולמשפחתו, אבל שום דבר חכם לא עולה בדעתו. כעבור שעה ארוכה אביו חוזר ונכנס הביתה בצעדים נמרצים וקד קידה לכל הנוכחים.

            אני מתנצל על ההמתנה רבותי, הוא אומר להם בחיוך כובש ופותח עבורם את דלת חדרו ומחווה בידו, בבקשה תיכנסו. בעודם חולפים על פניו, אביו קורא לו בלחישה רועמת, אברהם תכין לאורחים שלנו איזה כוס תה עם ביסקויטים.

            אברהם נותר לעמוד על המדרגה התחתונה ולוחש בקול בלתי נשמע, לך לעזאזל.

 

 

 

דרך חתחתים

"'ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש': רבי חייא פתח, 'אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק'. אמרה כנסת ישראל, 'אני ישנה', בגלות מצרים, שהיו בני בשעבוד הקשה. 'וליבי ער', לשמור אותם שלא יִכלו בגלות'. קול דודי דופק', זהו הקב"ה, שאמר 'ואזכור את בריתי'". ספר הזוהר, פרשת אמור)

יש משהו מושך בעיניו התכולות של הרב, משהו חלומי ונשגב, רוחני ובו בזמן גם שובב.

זקנו הקצר שלפתע הפך מטופח והמצח הגבוה והענק המכסה על מוחו הענק עוד יותר, גורמות לי לפנטז על כפיל בן דמותו, צעיר יותר בעשור או שניים, ועם כיפה סרוגה.

העוצמה הרוחנית שלו מושכת אותי בכל פעם יותר ויותר, כמו אבן שואבת. בלילות אני חולמת רק עליו, פיו מפיק מרגליות ורזי תורה והוא מחייך אלי את חיוכו האבהי.
אני תרה אחר קושיות וסיבות להתקשר אליו כדי לחוש בתדר הנעים של קולו עונה לי מענה חכם. בכל פעם שהטלפון בביתנו מצלצל אני הראשונה שמרימה את השפופרת, בציפייה לשמוע אולי, במקרה, את קולו של כבוד הרב שמבקש למסור הודעה על שיעוריו, מפני שמשום מה הוא אוהב להתקשר לטלפון בבית ולא לנייד.

המחשבות בלילה לפני השינה כבר הופכות טורדניות. שנתי נודדת. אני מתהפכת מצד לצד והוגה בו ובספירות עליונות. אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק. בעיניים עצומות אני מריצה שיחות ושיעורים שלו, מהרהרת בכל מילה שאמר לי בפעמים שנשארתי אצלו עד עומק הלילה אחרי השיעור במוצאי שבת.

והחלומות, כן, החלומות בלילה, לא נותנים לי מנוח, החלומות על חתונה ועל כבוד הרב ועל חוכמה אינסופית ועל ים כחול וגדול שמציף ומכסה את כולנו, ואני מתעוררת מזיעה, לא מצליחה להירדם שוב, מרוב מחשבות.

אינני מעזה להודות בכך בפני עצמי, ובטח שלא לומר אף מילה להוריי או לחברותיי.
המחשבות המטרידות הופכות לייסורים. ליבי עולה על גדותיו, מוחי מתנפח ללא הרף.
אפילו במנקרא אני כבר לא מצליחה לכתוב.

האם אני אוהבת אותו? שואל קול קטן בתוכי מיליון פעמים. את משוגעת! עונים לי שאר חלקי מוחי בפעם המיליון ואחת.

כמו כדור שלג, הכול הולך וגדל בצורה מטורפת. נדמה לי שאני משתגעת.
שנת השירות שלי במיזם הסתיימה, ואני מתחילה לעבוד בלשכת המבקרים. עובדת באיטיות ובפיזור דעת. בבית אני מסתגרת בחדרי ובוכה. בקליניקה של אוריאל אני בורחת מעט מעצמי כשהמטופלות מתנות צרותיהן באוזניי. אבל הייסורים לא חדלים לכרסם בי. לא יודעת מה להחליט. אין לי מושג מה לעשות. האם ללכת בעקבות ליבי ולבצע צעד מטורף?
האם ללכת אחרי שכלי ולחכות בסבלנות עשר שנים נוספות ומייגעות לבחור בן גילי?

חג סוכות כמעט מגיע לסופו ובכל יום אני בודקת מחדש את האתרוג שהוא נתן לי במתנה.
ממשמשת את הגבשושיות והחריצים שבו במתח עצום, ועם צאת החג מיד מרימה אליו טלפון.
בואי אלי מחר בערב, הוא אומר, ואקרא לך באתרוג.

אני נוסעת אליו באוטובוסים מתוחה כמו קפיץ, מרגישה כאילו אפרוץ בבכי בכל רגע. בלב הולם רגליי נכנסות לסמטה החשוכה ולחצר המאיימת, מטפסות במדרגות התלולות במהירות. אני דופקת בדלת חסרת נשימה.
תיכנסי תמי! הוא קורא מחלונו.
נכנסת.
כמו תותח, הלב שלי יורה פגזים כבדים בקצב רצחני כאשר הוא אוחז בידו באתרוג ובוחן אותו מכל עבריו, משקפיו מאיימים להחליק מקצה חוטמו.
מה אתה רואה? אני  קצרת רוח.
המממ... הרב מהמהם בבת-צחוק קלילה ונועץ בי את תכול עיניו. את נמצאת בסערת-רגשות בלתי רגילה, ממש עומדת להתפקע בכל רגע...
מה אתה אומר, אני רוצה לזעוק אך שותקת.
הממ, יש לך הזדמנות להתחתן עוד אפילו השנה! הוא יורה בחיוך מאושר, ואת צריכה לשקול זאת היטב, כי לפי כף היד שלך ההזדמנות הבאה תגיע רק בעוד כמה שנים טובות...תשע או עשר...
ליבי המפרפר נופל לתחתונים, פורץ בהם חור וממשיך לגרביים.
הרבה כסף אני לא רואה שיהיה לך, לא באתרוג ולא בכף היד, הוא מוסיף כטוב ליבו, כסף זה הצד החלש שלך. את יודעת? תצטרכי להתחתן עם מישהו שיפרנס אותך כדי שתוכלי לחיות כמו שאת אוהבת. וכך, בְּלָה בְּלָה בְּלָה הוא מוסיף לקשקש, לחרטש ולפרש, עד ששוב חוזר לסערת הרגשות שלי. אני בולמת את עצמי בכוח לא לפרוץ בבכי. אז מה אתה מציע לי לעשות? קולי שואל בייאוש, כולי נתלית בו.
מה באמת מציק לך ואוכל את ליבך, תמי? הרב שואל בקול נמוך ועמוק ומכווץ את עיניו במבט חודר. אילו היה תולה על דלתו שלט 'ז.פרויד' הייתי נשכבת על ספתו בו ברגע.
אתה יודע בדיוק, אני עונה במאמץ.
האמת שאני רואה פה את עצמי, באתרוג, מבטו נודד ומקפץ מהאתרוג אליי וממני אל האתרוג. וגם מופיע פה כמה פעמים איש עם לחיים נפוחות ושפם, מעניין מי זה. אולי זה הבוס שלך בסוכנות?
די, כבר כמעט נשברתי סופית. לא מעניין אותי שום דבר אחר.
 

באותו רגע שיחתנו נקטעת. בדירה מופיעה משלחת של רבנים לבושי שחורים בעלי הדרת פנים מכובדת. כבוד הרב אומר להם בנימוס להמתין בחדר הכניסה. אני חשה שהנימוס הזה עולה לו בבריאות. הוא חוזר לחדרו ומתנצל על ההפרעה. אני מציעה לו באבירות שיקבל עכשיו את החבורה הנכבדה ואני אחכה. או שאברח.
בשום פנים ואופן לא! הוא נזעק וחוזר לענייננו.
נו תמי, מה כל כך מטריד אותך?
- אמרתי לך שאתה יודע, אני שוב מתעקשת, נזהרת לא להתפרק. בחסדי הרב אני מנדבת לו קצה חוט. זו המלחמה בין הרציונאל לרגש ובין החלום למציאות.
תמי, שוב קולו אבהי וחם, זו החלטה שלך ובטח שאני יודע מה העניין. אם עכשיו את אומרת לי שאת רוצה לחשוב על כך בחיוב, אני משאיר פה את הרבנים הנכבדים שלי ולוקח אותך בעצמי הביתה.
ליבי דוהר עכשיו בקצב רצחני.  זה חלום  שמתגשם, או סיוט שרק מתחיל.
כן, קולי רועד, ואני יודעת שזו טעות והסיוט מתחיל.
אלפי קולות עמוקים ומלחשים זועקים לי - לא! אך הקקפוניה גדולה וקשה מדיי. לכן הבריחה מתוקה משהו.
אני מבחינה בכך שגם הוא רועד והוא שוב שואל, את רוצה שאקח אותך הביתה?
אבל מה עם האורחים החשובים שלך? אני שואלת באימה.
הם יחכו. הוא נרגש ומיד מחייג בטלפון הלחצנים על שולחנו. יוסי! בוא לכאן עכשיו עם האוטו. אני צריך נסיעה דחופה לנווה שנהב וחזרה.
אני יושבת רועדת מקור ומאימה, משקשקת לנוכח המחשבה שזהו זה, קפצתי לתהום שאין ממנה דרך חזרה. גם אם אני רוצה להתחרט - כבר לא נעים, ופניו  של כבוד הרב שפתאום קורנות מאושר מחייכות אלי בשאלה: את בטוחה שכן תמי? אני לא מכריח אותך חלילה, ואת יכולה להתחרט.

כן, אני משיבה בשפה רפה, ולו רק כדי לא לחזור באוטובוסים הביתה, אלא בטרמפ מכובד וראוי לשמו. השיחה הזאת גורמת לי לתשישות ולערפול חושים.

אנו יוצאים לחדר הכניסה בו ממתינים האורחים, המקבלים את התנצלותו ש"יש לו עניין דחוף ופתאומי לסדר" בכניעה ובמנוד ראש. שנינו טסים במדרגות לכיוון הרכב של הנהג שלו.
צעדיו המהירים בחליפתו ובמגבעתו השחורות בסמטה החשוכה ובלילה ללא פנסים או ירח מפילים בי פחד נוראי. אבל אני צועדת מכנית בעקבותיו ולא אומרת דבר.

מה שנעשה עכשיו תמי, הוא אומר בטון מעשי לאחר שהשתחלנו לאוטו, זה לעבוד צעד אחרי צעד בזהירות. הוא מכחכח בגרונו, קודם כל ההורים שלך. המשימה שלנו היא להודיע להם שאנחנו מתחתנים, בזהירות רבה.
מ ת ח ת נ י ם - המילה הזאת הולמת בי. לא מאמינה שזה קורה לי. האם זהו עוד אחד מסיוטי הליליים?
בנסיעה הזו מתגלה לי צדו הרומנטי של כבודו. הוא מבטיח לי שיעשה כל שביכולתו כדי להפוך אותי למאושרת, ומזהיר אותי שלא אגלה עדיין דבר להורי. אולי רק ארמוז להם על אהבתי אליו, אך עדיין לא להזכיר את המילה חתונה.
ביושבי בוולוו המהודרת עם נהגו הקבוע, אני מרגישה לפתע כמו שחקנית באופרת סבון.
האם זו באמת אני בבגדים הצנועים האלה יושבת ליד רב מקובל שרוצה לשאת אותי לאישה? האם אני אהיה אשתו השלישית? ואיך אסתדר עם ארבעת ילדיו מהאישה הראשונה והשניים הקטנים מנישואיו השניים? המחשבות מסתחררות להן ונדחקות באיטיות לירכתי מוחי. חמימות נעימה מתפשטת באיבריי.

בהגיענו לנווה שנהב, מורה כבוד הרב ליוסי לעצור במרחק כמה בתים מבית הוריי, כדי שלא יראו אותנו יחדיו או יזהו עם מי נסעתי.
להתראות כבוד הרב, אני אומרת כשרגלי האחת מחוץ למכונית.
מעכשיו בשבילך אני איציק, הוא משיב בחום, נהיה בקשר תמי, לילה טוב! והוא נעלם בחזרה אל הרבנים הממתינים.

*

בהולם לב ובצעדים רועדים אני נכנסת הביתה.
אבא עדיין במסע עסקיו בהודו ואמא שרועה מול הטלוויזיה.

נו, איך היה? היא שואלת מיד. אימי וחושיה המחודדים. מה הוא ראה באתרוג שלך?

אני צונחת על הכורסא לידה מתפוצצת מרוב דברים שיש לי לספר, לא יודעת אם ומה.
אני מנסה איכשהו לשחזר לה מעט מהדברים השוליים שהוא אמר לי לפני שהטיל את הפצצה.

אמי מנפנפת בידה בביטול, ומה עם חתן? מה הוא אומר על חתן?


כמעט מעולם לא הסתרתי סודות מאמי, ואני מנסה להכין אותה לבאות באופן מסורבל, בלי יותר מדי תחכום.

תגידי אמא, הרוק בפי סמיך וכבד, מה היית אומרת אילו הייתי מתאהבת באדם מקסים, שכל הבעיה שלו היא שהוא מבוגר ממני באיזה עשרים שנה...?

--- הבעתה של אמי קופאת.

אל תחשבי על זה אפילו, היא מסננת בין שיניה החשוקות, איזה שטיפת מוח הוא עשה לך?


אוף איזו טעות. כבוד הרב יהרוג אותי. אני רוצה לרכך את הדברים, אך מה יש ביכולתי לעשות? הן הרב אמר בעצמו כשקרא אותי לראשונה, שאני קשתית טיפוסית עם האימפולסיביות שלי והקושי לשמור דברים בלב. בטמטומי אני מוצאת את עצמי מספרת לאמי פחות או יותר את כל מה שקרה.
אמי שתחיה כמעט מתעלפת. פניה מחווירים ונראה לי שהמסתמים בליבה הפסיקו לרגע את פעולתם.
 

אני מתקשרת אליו תיכף ומיד, שיעזוב אותך במנוחה ושיחפש לו מישהי בגילו, היא מתפוצצת. כבר מזמן הרגשתי שהוא מנצל את התמימות שלך ומנסה ללכוד אותך ברשת. שלא תעזי להיפגש אתו יותר! שמעת?

בן רגע שבים אליי הייסורים המוכרים, רק הפעם חזקים פי שניים ועם נופך חדש.

אבל אמא, אני מתאמצת להסביר לה, אני אוהבת אותו! איפה אוכל אי-פעם למצוא מישהו צעיר עם ידע וחוכמה אדירה כמו שלו? איפה?


הו, אמי מהסה אותי בביטול, וכי חסרים תלמידי ישיבה גדולים בתורה עם כיפות סרוגות? מרכזניקים למשל?

ההשוואה שלה מקוממת אותי.

אין בכלל מה להשוות! החבר'ה האלה הם כולם ילדים. בקושי מגיעים לקרסוליים שלו ברוחניות ובהבנת הנסתר! ובכלל, נקבה כמוני רק תזכיר להם את המילה 'קבלה' ומיד הם יברחו!

לא משנה, היא פוסקת. כשאבא יחזור מהודו הוא ידבר עם הרב שריד, או בן-עזרא או גוטליב, שיחפשו לך מישהו מתאים מהתלמידים שלהם. העיקר שלא תעזי לחשוב בכלל בכיוון המטורף הזה! ה' ישמור!


ואז היא פולטת את האנחות שלה שתמיד יודעות לעורר בי ייסורי מצפון קשים.

הוי ריבונו של עולם, איך זה קרה דווקא לבת שלי???


מיד היא סבה אליי שוב.

אני רוצה שתתקשרי אליו ברגע זה, ותודיעי לו שזה נגמר. כלום לא יהיה ביניכם ואני בכלל לא מרשה לך ללכת אליו יותר, לא לשיעורים ולא לשום כלום אחר!

ביד רועדת אני מתקשרת אליו מחדרי, משתדלת להנמיך את קולי, שאמי לא תשמע.
 

כבוד הרב?


תמי!

קולו מלא ערגה, תקווה ואושר אין-קץ. כמה חבל לי לקלקל לו. אני חוזרת בקול דומע על דבריה של אמי.
תדהמה משתררת מעבר לקו.


אני לא מאמין. כבר הספקת לספר לה??? אבל למה? כעס עצור נמסך בקולו.
אמרתי לך עוד לא לספר לה דבר!

איך אסביר לו שמאימי אי-אפשר להסתיר כלום, היא כמו חברה טובה שלי. וגם קוראת מחשבות. תוך רגעים אחדים הוא מתעשת ומרכך את קולו.


טוב תמי, את הנעשה אין להשיב. צריך עכשיו לרכז את כל המאמצים באמא שלך, שהיא המכשול הראשי.

אבל איך? אני די המומה מנחישותו להמשיך ב"רומן".


מבחינתי אני כבר בטוחה שזהו-זה. אני נשארת רווקה לנצח והוא מוצא לו מישהי בגילו.

נחשוב ביחד מה לומר לה, הוא חושב מהר, העיקר, אל תספרי לה יותר שום דבר עלינו. מחר תגידי לה שאת יוצאת לעבודה כרגיל, ואני אחכה לך עם המונית מחוץ למושב. ניסע יחד לעמנואלה בנתניה, אולי היא תעזור לנו.


אבל כבוד הרב, זה שקר, אני לא יכולה לשקר לאמי!

איציק, הוא מתקן אותי וצוחק את צחוקו שתמיד חושף שן שבורה.
חס וחלילה לשקר. את לא תשקרי לה, פשוט לא תאמרי את האמת. על זה אין שום איסור...

מוחי היגע מנסה לעכל את דבריו, נמחץ בין רצונות של שני אנשים חזקים שהכריזו בערב הזה מלחמה.

בסדר, אני עונה חלושות.


אנו קובעים להיפגש למחרת מחוץ לשער המושב בתשע בבוקר.
בינתיים אני שוקעת בשינה טרופה. שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

עמנואלה

 

מי זו עמנואלה מנתניה?

מה? לא שמעת על 'שיטת עמנואלה? הרב מתפלא.

אני מנידה בראשי לשלילה, מתביישת להודות בבורותי.

היא מורה ומלמדת הרבה תלמידים, כל מיני דברים רוחניים. ידידה טובה מאד שלי. אני בן בית אצלה. כשלפעמים יש לי בעיות שאני לא מצליח לפתור בעצמי אני הולך אליה להתייעץ איתה. את הרי יודעת, אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים.   היא אלמנה עשירה מאד. הבעיה היחידה היא שאני לא לגמרי מבין עם מי היא מדברת שם למעלה, אם זה כוחות הטהרה או הטומאה. נראה לי טהרה. אני מקווה... לא יודע בוודאות. שאלתי אותה עלייך והיא אמרה לי דברים טובים מאד. היא רואה אותך זכה, טהורה ולבנה.

*

הנסיעה לנתניה חולפת מהר בעזרת שיעור מעניין שמעביר לי כבוד הרב על צ'אקרות, אנרגיות, צבעים ואסטרולוגיה עפ"י הקבלה.

לך מתאים צבע ירוק, הוא פוסק חד משמעית, בגלל שאת קשתית. קשתים אוהבים ירוק...

האמת היא שאני דווקא אוהבת כחולים, אדומים וצהובים ובעצם לירוק אינני נמשכת כלל. אך אם כבוד הרב אומר, מי אני שאסתור את דבריו. ראשי מהנהן לאישור. מעכשיו אוהב גם ירוק.

בתחילת הדרך הרב יושב מקדימה, ליד יוסי, ואני מאזינה לו מן המושב האחורי.
כשהמכונית עוצרת בתחנת דלק ואני קונה לי משהו לאכול (בהכשר בד"צ כמובן, אך הרב לא מכניס לפיו דבר, כי אינו סומך על שום הכשר) הוא עובר לשבת לידי מאחור, ומבקש ממני להניח ביננו את תיקי, כדי שתהיה מחיצה.

על עמנואלה הוא שוב מספר שהיא ידידה ותיקה שלו.

היא אלמנה, אבל אני לא יודע את הסיפור שלה עד הסוף. היא טוענת שהיא מתפללת על כל אחד שבא אליה ושומעת מלאכים עונים לה. אז אני לא יודע אם היא באמת מהצד של הקדושה, או מכוחות הסיטרא אחרא, רחמנא לצלן... הוא מחכך בזקנו.
לאחר שתיקה של מחשבה הוא מוסיף, נשמע מה שיש לה לומר, ונתפלל שתאמר לנו דברים נכונים.

הכנותיו לביקור כוללות אזהרות משונות.

יש לשבת בשקט עם פנקס ועט. אסור לדבר איתה כלל בשעה שהיא מתפללת ומדברת, וגם לא להביט בפניה, אלא רק לרשום בזריזות את כל המשפטים שיוצאים מפיה.

הגענו למען של עמנואלה. אני יוצאת מן האוטו בשריקת התפעלות. וילה גדולה ומרשימה מקדמת את פנינו. הרב מכניס אותי דרך הבייסמנט, בו סודרו כיסאות בשורה לממתינים ואנו מתיישבים. אמרו לנו שעלינו לחכות בסבלנות, כי ישנם כמה אנשים שהגיעו לפנינו.
אז ישבנו.
לפתע צצה בחורה צעירה, כנראה מתלמידותיה, שרומזת לי לבוא איתה לרגע הצידה.

את במחזור? היא שואלת ישירות.


לא...
בסדר, היא מרגיעה אותי, פשוט עמנואלה לא מרשה לנשים במחזור להיכנס אליה. היא סבה על עקביה וכמעט נעלמת כלעומת שבאה.

סליחה! קורא לעברה הרב, תגידי בבקשה לעמנואלה שהרב ברקת כאן.

הבחורה מהנהנת וחוזרת כעבור דקה.

הרב ברקת, אתם יכולים להיכנס. עמנואלה מחכה לכם.

אנו עולים בדילוגים שלוש קומות ועוברים בדרך בכיתות של בית הספר שלה לרוחניות.
אחר כך אעשה לך כאן סיור, כבוד הרב מבטיח והנה הגענו לחדרה של עמנואלה.

הו! שלום כבוד הרב!

עמנואלה מקדמת את פניו בשמחה ובמבטא ארגנטינאי מובהק. על ראשה היא עוטה מטפחת, כך שאין ביכולתי לראות את פניה המסתוריים.

שלום גם לך, היא אומרת לי בנעימות ומורה לנו לשבת.

היא וכבוד הרב מחליפים ביניהם כמה מילות ידידות ולאחר מכן שנינו שותקים. היא פונה אל עבר הקיר בתפילה, עטופה במטפחתה האטומה.

תוך כדי הקשבה למלמוליה והתפעלות מנדנודי גופה מלאי הכוונה, עיניי סורקות את הקירות הריקים ואת השולחן היחיד בחדר, המכוסה במפה ועליה שני נרות דולקים וכמה תמונות של רבנים, שלחסרת-בקיאות כמוני נראים כמו הבבא סאלי זצוק"ל.

אני רואה אותָך... קולה מפלח לפתע את הדממה, וגורם לי להזדקף מיד.

מי – אותי?

 הנעל שלי חוטפת בעיטה משפיץ נעלו של כבודו.

ששש! הוא מהסה אותי עם אצבעו באיום.

אני נאלמת דום ועמנואלה ממשיכה.


את זכה, לבנה וטהורה... עם רוחניות גבוהה מאד... אני רואה אותך כלה... חתונה...

ליבי נעתק ממקומו.


אני רואה בית עם גדר... ובבית נמצא ילד קטן... נשמה גדולה וענקית... נשמה של צדיק גדול...

ליבי מפרפר קשות. האם היא רואה את העתיד? את הילד שייולד לי? לנו?...


אבל! היא מוסיפה בקול מזהיר, אני רואה אמא שעוצרת את כל זה בכוח! אמא מתנגדת, גם אבא מתנגד, אבל אמא יותר...  הבית עם הילד הצדיק יכול להתגשם... אבל האמא יכולה למנוע ולהרוס... התנגדות חזקה מאד!

אז מה את מציעה?

אני לא מצליחה להתאפק וסופגת שוב את השפיץ ברגלי.
אני מחזירה לו בעיטה, כי יש משהו מאד רומנטי בבעיטות הללו. לגעת – אסור, אז לפחות לבעוט דרך הנעל מותר איכשהו...

אבל נחזור לענייננו, גם עמנואלה מהסה אותי ב"ששש" ומוסיפה לדבר.

האמא כועסת מאד ומתנגדת... צריך לעבוד עליה, לרכך אותה...

ידי רושמת במהירות הכול בפנקסי: בית, גדר, ילד, צדיק, אמא מתנגדת, לרכך אותה.

אנו שוהים שם עוד זמן מה. הרב מודה מאד לעמנואלה, והיא כמובן מוותרת לו בנדיבות על תשלום. נראה שהם מסתדרים ביניהם יפה, כשני ידידים ותיקים.

בעת ששנינו מיטיבים שוב את ישיבתנו במושב האחורי של המכונית, אני מרחפת על חופת עננים ואין לי מושג מה נעשה איתי או מה עתיד לקרות. הכול נראה לוט בערפל.

מה דעתכם שניסע כבר לחיפה? כבודו קוטע את הרהוריי.

יוסי במושב הנהג, מניד בכתפיו באדישות. כיפתו שחורה ומקומטת ונראית כאילו הוא שלף אותה בבוקר מהכיס לכבוד כבוד הרב.


לחיפה?

חשש קל נוקש על דלתי. אני נזכרת באמי הבטוחה שאני נמצאת בטיול באזור ירושלים יחד עם חפצי חברתי, ובעצם הבת שלה מסתובבת בדרכים ברחבי הארץ.


כן, ממשיך הרב, אני מציע שנלך למערת אליהו בכרמל, ושם נתפלל ונבקש שבזכות הצדיק שאנו מבקרים, נדע מהר ובהקדם אם כל הסיפור בינינו ראוי שיהיה, או שעדיף להפסיק הכול.

הרעיון מרשים אותי ואני מסכימה מיד.
 

רק תנאי אחד יש לי, שבדרך תלמד אותי מספר הזוהר...

כבוד הרב מחייך אלי באהבה בלתי מוסתרת ואני חשה זרמים תת-קרקעיים באוויר. מזל שתיקי חוצץ בינינו.

כל הדרך אני יושבת קפואה למדי, פן שרוולי יעלו, או שמא חצאיתי תתנפנף, ומקשיבה קשב רב לשיעורו של הרב על השושנה, שפותחת את הכתוב בהקדמה לזוהר הקדוש:

דף א ע''א) רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כְּתִיב, (שיר השירים ב, א) (פנחס רלג, ופ' תשא קפט) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. (בגין דאית שושנה ואית שושנה), מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּר, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי. מַה שּׁוֹשַׁנָּה אִית בַּהּ תְּלֵיסַר עָלִין, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּסַחֲרִין לַהּ מִכָּל סִטְרָהָא. אוּף אֱלהִים דְּהָכָא (נשא דף קלא ב, וקלח, וקמז) (שמות קפו, א) מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין לְסַחֲרָא לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַהּ.

דבריו מרתקים וכמו מרווים צימאון אדיר בתוכי. ההסבר על מספר עלי הכותרת והפירוש על הצבע האדום והצבע הלבן. אני נפעמת מהחוכמה ומהעומק ומכך שכל עם ישראל משול לשושנה הזאת, שכה הרבה גלום בה.

לפתע סוגר כבוד הרב את הספר בטריקה.

מה קרה?

אני נבהלת ורואה שהוא משפיל את עיניו בחיוך מוזר.

נטמאתי...

הוא משתעל קלות ומסביר לי שעליו לטבול מיד, כיון שאסור ללמוד מספר קדוש כזה בטומאה, אפילו משתי טיפות בלבד.


לוקח רגעים אחדים עד שמחלחלת לראשי ההבנה שהוא מדבר על זרע לבטלה. אני מבינה שנפלט לו בטעות וקופאת במקומי עוד יותר. אבוי לי! אולי בכל זאת הבגדים שלי לא צנועים מספיק ואני מגרה אותו? בטרם אני מספיקה להרהר בעניין וכבוד הרב כבר פוקד על יוסי להפנות את האוטו לכיוון הים, כדי שיוכל לטבול שם.


מה? אני נזעקת, בים??? ואיך תתנגב? ומה תלבש?


אל תדאגי תמי, קולו מרגיע אותי בחיוך של בקי ומנוסה.

מסתבר לי שבתא המטען של המונית שוכנת לה מגבת שמוכנה עבורו תמיד למקרים שכאלה.
תמיד? אני תוהה ביני לבין עצמי. למה, כמה פעמים נפלט כבר הדבר המביך הזה לכבוד הרב???

אני שותקת, מעדיפה להדחיק את העניין.

יוסי נוסע ממש עד חוף הים והרב קופץ במיומנות מן המכונית עם מגבת על כתפו.

אני עוצרת את עצמי שלא להציץ היכן הוא מתפשט ולאיזה עומק כבוד הרב נכנס. בינתיים מתפתחת שיחה ביני ובין יוסי.

            אתה מכיר את כבוד הרב הרבה שנים?

            כן, כבר עשר שנים לפחות. אני מת עליו, איזה נשמה שהוא. עיניו קורצות אליי מבעד למראה הקדמית. אז מה, יש ביניכם משהו?

לחיי בוערות. איך אני אמורה להגדיר את מערכת היחסים המוזרה בינינו? אמנם הבנתי שיוסי הוא איש סודו של כבוד הרב, אבל עדיין שאלותיו מביכות אותי.   יוסי מספיק עדין להסיט את הנושא. הוא מספר לי על המסירות שלו לרב, ואיך הוא אוהב לבצע עבורו שליחויות. תמיד הוא לומד ממנו תורה בנסיעות, ומקבל ממנו עצות עסקיות ששוות זהב.

עודנו מדברים ודלת הרכב נפתחת מימיני וכבוד הרב נוחת לצידי נוטף מים ושופע חיוכים. אני ממהרת להעמיד את התיק שלי לגובה, שיחצוץ בינינו מפני מחשבות טמאות ושאר מרעין בישין.

            אח איזה גלים!

הרב מסדר על קודקודו את הכיפה הלחה.

היה קר אבל מעולה. אין כמו לטבול טבילת שחרית בים.

אני חשה ברעד הנרגש שלו למרות המרחק הבטוח בינינו.

אז יוסי, הוא מדרבן את נהגנו בהתלהבות, עכשיו נוסעים לחיפה!

כבוד הרב סיפר לי כבר מזמן על התנגדותו לטלפונים הניידים ועל דבקותו בטלפון הביתי הנייח והטוב, בכל זאת מסתבר שיש לו מכשיר כשר שהוא לוקח איתו לנסיעה. ראשונה מתקשרת אליו רבקי, ששואלת את אביה מתי הוא מגיע הביתה.

אני אחזור בסיעתא דשמיא בערב רבקי, הוא מבטיח לה. בינתיים תכיני שיעורי בית ותתכונני למבחנים שיש לך.

אוף, אני שונאת מבחנים, מצייצת מיס פיגי המתוקה.

הרב מחייך במשובה ונפרד ממנה בנזיפה אבהית.  

מספיק להפריע לי רבקי, אני עסוק עכשיו, ופוזל לעברי.

איפה אתה? היא חוקרת בסקרנות,

אני בדרך לצפון.

עם מי? היא מוסיפה לחקור.

מה זאת אומרת עם מי? הוא מתעצבן ומסמן לי עם אצבע על פיו לא להשמיע קול. אני עם יוסי וזהו. מה אכפת לך את?

רבקי מלהגת עוד קצת עד שהוא מנתק את הטלפון ונפנה אליי.

 היא נודניקית לא קטנה הבת שלי שתהיה בריאה, אבל אני מטורף עליה.

כן, היא חמודה מאד, אני מסכימה, ובנשימה אחת מוסיפה גם את אחיה. גם איתי ממש מתוק.

הרב מעווה את פניו ומגלה לי שהוא לא אוהב את בנו איתי. אני מזדעזעת, איך הוא מסוגל לומר דבר כזה.
 

איתי הוא מהקליפות, הוא בכלל לא שלי. הוא מודיע לי בפסקנות.

איך זה יכול להיות? אני מזדעקת, תראה כמה הוא דומה לך.

הרב לא מתרגש.

כששיפי התחתנה איתי, היא הייתה בעלת תשובה, אחרי עבר עשיר עם גברים, ולכן היו בתוכה משקעים מגברים אחרים, ואיתי הוא לא הבן שלי. הוא מזוהם מזרע קודם שהיה בה. אני בכלל לא מרגיש אליו זיקה נפשית.


כל מילה הולמת בי כפטיש. במה לעזאזל אשם הילד המסכן, שאינו זוכה באהבת אביו? הרי, למרות הכול, הוא כן מזרעו. מה זה הקשקוש הזה? אני מנסה למחות באוזניו ולהוכיחו בעדינות, אך הוא נשאר בשלו.

איתי הוא לא הבן שלי, ורבקי כן.

את ויכוחנו מפריע צלצול טלפון נוסף. הפעם זה איתי.

אבא? מתי תחזור?

נו, רבקי לא אמרה לך כבר? לא יודע מתי, מתישהו בערב.

אבל אבא, יש לי מבחן בגמרא ואני לא יודע ללמוד אליו לבד.

קולו המתחנן של איתי נוגע לליבי.

הרב נותר קשוח, ואף אכזרי למדי.

יללה, תלמד בעצמך ואם אתה צריך עזרה תבקש מאברהם, שיעשה משהו מועיל הבטטה הזה.

והוא סוגר בזעף.

עוד בטרם נפלטת ממנו אנחת ייאוש, הטלפון מצלצל שוב.

מה??? הרב קורא בחרון, כמה עוד תבלבל לי היום את המוח?

הפעם נשמע קולה העדין של שיפי גרושתו.

יצחק, איפה אתה?

הרב מכסה את המכשיר המגושם בידו ומתלונן.

לא נותנים לי מנוחה לרגע בבית הזה.

מה אכפת לך איפה אני? אתם יכולים להסתדר גם יום אחד בלעדיי.

הילדים פה צריכים את העזרה שלך בשיעורי בית. איפה אתה מסתובב?

הרב מתבונן בפלאפון כאילו הוא מקור כל הרע ומנענע בראשו בתיעוב.

לא עניינכם איפה אני ומה אני עושה. אמרתי לרבקי שבעזרת השם אחזור בערב. שיחכו עם השיעורי בית שלהם למחר ויפסיקו להתקשר כל שנייה. חוץ מזה השיחות האלה עולות הון, אז תדאגי שהם יהיו עסוקים בענייניהם וזהו.

הקולות של הילדים גועשים ברקע ושיפי מתחילה לומר משהו, אבל הוא שוב מנתק.

את מבינה כמה סבלתי עם האישה הזאת? הוא מצביע על המכשיר כאילו שיפי מציצה מתוכו. כל הזמן 'איפה אתה ומתי תחזור', קולו מחקה אותה בלעג. היא לא נתנה לי מנוחה. פשוט שיגעה אותי. לא יכולתי להמשיך לחיות איתה אפילו יום נוסף אחד.

שפתי ננשכת במבוכה. מוזר לשמוע רב קדוש מדבר כך על גרושתו השנייה, שכמה שניסיתי , לא מצאתי בה שום פסול. בעיניי היא נראתה מושלמת עבורו.

אבל כל אישה רוצה לדעת היכן בעלה נמצא, לא? אני שואלת בתום. זה לא בא מאיזה חטטנות או רוע. בטח זה מאכפתיות ומאהבה.

זה נכון, נאלץ כבוד הרב להסכים. אם זה היה תלוי בשיפי, לא היינו מתגרשים, או היינו חוזרים אחד לשנייה. היא מבחינתה עדיין מעוניינת בי ומנסה לשכנע אותי שנחזור. שלא תחשבי שהיא לא מנסה לפתות אותי, הוא מנמיך את קולו כממתיק סוד. מדי פעם היא מתחננת שאני אבוא אליה בלילה, ולמרות שמבחינה הלכתית זה אפשרי, אני לא עושה את זה, כדי שלא תחיה באשליות.

וואו. לשמוע וידויים כאלה מכבוד הרב מותיר אותי אילמת. מה כבר רווקה חסרת ניסיון כמוני יכולה לומר. מן הון להון אנו מגיעים לדון בשורשיו הספניוליים. מסתבר לי ששורשי משפחתו הם ממש סמ"ך טי"תים[1], והרב אף דובר לדינו מדוברת.

בואי אני אשיר לך שיר אהבה בלדינו, מציע הרב עם מבט רומנטי בעיניו ופוצח בזמר אהבה בקול צפרדעי מנסר.

Avre este abajour bijou

הוא מתבונן בי בזמן ששר ברגש רב, ונעשה לי חם ומחניק. מעולם לא שרו לי קודם שיר אהבה, בטח לא בחורים צעירים ואף לא החבר מגיל שש עשרה. זה מחמיא לי מאד, אבל בד בבד הקול שלו נשמע לי מכוער וזייפני וחיוך מבויש מתגנב אל פניי, כשאני מתאפקת לא לפרוץ בצחוק שכלאתי בתוכי בכוח.

נו, מה את אומרת? הוא שואל כשסיים לשיר, כממתין לתשואות רמות.

ממש מרגש, אני ממלמלת, נזהרת לא לשקר עם תגובות מוגזמות כמו וואו איזה מקסים, או איזה קול של חזן יש לך...

למזלי כבר הגענו לחיפה, ומוניתו של יוסי נעצרת בין בת גלים לסטלה מאריס.

קצת כושר לא יזיק לנו.

כבוד הרב יוצא ראשון ופותח למעני את הדלת באבירות. יוסי מבטיח שימתין לנו באוטו, ואילו שנינו מעפילים ההרה ומטפסים במדרגות התלולות המובילות אל המערה.

למרות שאת שנת השירות הראשונה שלי עשיתי בחיפה, מעולם לא יצא לי להגיע למערת אליהו. מה גם שלא גדלתי בבית שמתרגשים בו מקברי צדיקים. לקבר רחל הגעתי במסגרת טיול שנתי, את מערת המכפלה פקדתי גם בילדותי המוקדמת מטעם בית הספר, והעניין היה רחוק ממני ונדמה לי כשייך רק לטיפוסים שעסוקים כל היום בקריאת תהילים תוך נסיעה באוטובוסים. והנה, נקרית לי הזדמנות לראות היכן הסתתר אליהו הנביא בברחו מפני אחאב. תוך כדי התנשפות בעלייה הרב מתאר באוזניי את הרקע ההיסטורי של המקום. הוא מספר על נביאי האמת שהתחבאו שם ולמדו תורה מפי אליהו, ועל אליהו הנביא עצמו שלמד שם סודות על אחרית הימים מהמלאך מיכאל. בפתח המערה אנו כמובן מתפצלים, הרב לעזרת הגברים ואנוכי לעזרת הנשים. אני כמעט נכנסת באנחת רווחה לחלל הטחוב והשקט, אך הרב קורא לי להסבר אחרון לפני שנתחיל להתפלל.

תמי, כמובן לא מתפללים אל אליהו הנביא בעצמו, שזו עבודה זרה לגמרי. עלייך להתפלל לקב"ה שבזכות צדקתו של אליהו יגלה את עינייך לדעת האם הזיווג שלנו הגון וכדאי, ואם כן מה עלינו לעשות כדי להינשא בלי התנגדויות של אמא שלך או של כל אדם אחר. הבנת?

אני מהנהנת בראשי והוא משחרר אותי לדרכי. אני נוטלת מהמדפים העתיקים ספר תהילים ישן וקוראת בו כמה פרקים. רק לאחר מכן אני פונה בתחינה לריבונו של עולם, שיאיר את עיניי כפי שציווני הרב. עזרת הנשים ריקה. אני מתבוננת סביבי בשלל המטפחות הצבעוניות שנתלו שם, ובקירות העתיקים. שואפת לקרבי את ריח השעווה המותכת של הנרות הרבים שהודלקו ושלהבותיהם מרצדות על הקירות ומשוות למקום גוון מסתורי.   כאשר הרב שורק לי מעזרת הגברים אני יוצאת ומצטרפת אליו אל אור השמש. הוא משלשל מכיסו כמה שקלים לתוך קופות הצדקה הרבות הגודשות את המקום. נחמד לטייל ולחוות נופך של קדושה מסוימת בנוסף.  רגלינו יורדות באיטיות במדרגות התלולות בחזרה אל הרכב, והרב מקפיד לפתוח עבורי את הדלת, כיאה לג'נטלמן מבטן ומלידה. יוסי מביט בנו מבעד למראה.

אז לאן עכשיו כבוד הרב?

השעה כבר שעת צוהריים. הרב שואל אותי אם אכפת לי שניסע גם אל רשב"י במירון. שהרי אנו זקוקים לזכותם של צדיקים שתגן עלינו ותפילותינו תיעננה.

למה לא? בשמחה.

יוסי מעביר הילוך ולוחץ על דוושת הגז.

בזמן שהנוף שאנו חולפים על פניו הופך ירוק וסבוך יותר, כבוד הרב מוסיף לספר לי על נשותיו הראשונות וגם על בחורות שמקורביו ניסו להכיר לו.

דווקא הציעו לי הרבה בחורות טובות, הוא מתוודה באזני. בחורות טובות, אבל כל אחת עם חסרונות אחרים; הנה, פעם אחת, לקוח אמריקאי שלי, בחור טוב, הציע לי מישהי בגיל המתאים: בת שלושים וחמש, רווקה, בתולה, לב טוב, נראית טוב, יראת שמיים, למדנית, מתעניינת ברזי תורה וכל המעלות הטובות. אמרתי למה לא, נשמע מצוין! ובאמת נפגשנו. ראיתי אותה, באמת שמחתי. סופסוף מישהי שנראית טוב, לא איזה פצלוחה מכוערת כמו כל הקודמות... אמרתי לה שלום אני איציק. רק פתחה ת'פה לחייך אלי – מתגלות שיניים עקומות, בולטות ומכוערות, כאילו דפקו לה עם פטיש מאחורה והכל זז מדי קדימה! בקיצור, לא רציתי להעליב אותה, מיד להגיד לא. אז ישבנו ודיברנו. היא נראתה מעוניינת ובאמת לא היה לי נעים לדחות אותה, אבל די, אני חייב מישהי אסתטית להסתכל עליה. הרבה, הרבה בחורות טובות רצו אותי, אבל אחח, מה לעשות שאני כזה בררן?!
הנה את למשל, הוא אומר לי בחיוך אוהב, שחושף את שנו השבורה ועוד כמה שיניים עם רווחים די גדולים ביניהן, את בדיוק מה שחיפשתי! יפה, חכמה, טובה, עם קו קבלה ביד, נשמה חצובה מעולם אצילות... רק מה, מדי צעירה. מה נעשה איתך, מה?

אני מחייכת במבוכה. ופתאום חושבת על סבתא שלי, שתהיה בריאה. מה היא תגיד כשתראה עם מי אני יוצאת. היא עלולה לחטוף שבץ. גם בגלל הפרש הגילאים העצום, וגם מהמראה. כבוד הרב אמנם לא מכוער מאד, אבל גם לא שיא היופי. ראשו כבר מתחיל להקריח ולהאפיר, זקנו מזקין אותו. על השן השבורה ברור לי שהיא תגיד 'אוי ויי זמיר', או 'אף שונאי ציין' (על שונאי ציון), והיא תתעלף מזה שהנכדה שלה שוקלת ברצינות לבוא בברית נישואין עם אדם חרדי. אני אפילו שומעת אותה בראשי שואלת באימה, איך תהיי מסוגלת להיכנס עם אדם כזה למיטה? המוח הצנוע שלי נתקע שם, כאילו לא מסוגל לעבור את המשוכה הזו. בכל התקופה שקדמה לנסיעה הזאת, כשחלמתי, הרהרתי ופנטזתי על כבוד הרב, מעולם לא הצלחתי לדמיין את שנינו יחד במיטה. תמיד ראיתי אותי עם כובע סטייל אודרי הפבורן ועם שמלת ג'ינס חמודה ובטן של הריון, שהגיע מרוח הקודש... והוא הולך לצידי כששנינו מטיילים יד ביד על שפת הים. לחילופין, הפוזה הנוספת בה הצלחתי לדמיין אותנו הייתה בשעת לילה מאוחרת, בה שנינו יושבים בחדר העבודה שלנו עם ספל מהביל של תה נענע ביד, והוא מלמד אותי כל הלילה סודות מספר הזוהר, ואני מרחפת לי אי שם על פסגת העונג.

כעת אני פוזלת אליו, אל ישיבתו הכפופה משהו ואל הכרס המשתפלת לו מעל מכנסיו, שהחולצה מנסה להדק אותה פנימה ללא הצלחה, ורעד בלתי נשלט תוקף אותי.

את בסדר תמי? הוא שואל בדאגה. רוצה שנחזור?

לא, לא, מה פתאום.

אוף, שוב הסתירה הפנימית הזאת. מצד אחד נגעלת, מצד שני רוצה מאד. נעים לי לשבת ברכב המפנק, עם הרב לצדי ויוסי מנווט את דרכנו ביד בוטחת. אילו היה אפשרי להמשיך ולנסוע כך, כשאני סופגת דברי תורה נעלים מתובלים בסיפורים עסיסיים, הייתי רוצה להישאר כך עד קץ כל הימים. הרב גם יודע לדבר אליי בקול מלטף ועוטף, שגורם לי לחוש כמו גוזל ישנוני בקן.

תמי, הרב הביט בי במבטו החודר, אם בכל שלב שהוא את מתחרטת, לא מעוניינת, או חושבת שזה לא מתאים לך, אל תתביישי להגיד. אני לא רוצה סתם לבזבז לך את הזמן.

מה פתאום כבוד הרב, מזדעק מתוכי הקול הפולני, נמשיך בנסיעה כמתוכנן. הכול בסדר.

קראי לי איציק, הוא צוחק, מה זה צריך להיות כבוד הרב, תגידי – אי-ציק.

אני כמובן לא מסוגלת.

כן כבוד הרב.

הוא צוחק, חושף את השן השבורה שלו. וכך הסיפור חוזר על עצמו עוד כמה פעמים, עד שלבסוף אני נכנעת. אמנם פי לא מצליח להגות איציק ואפילו יצחק. אבל לפחות את "כבוד" הורדתי ונשאר רק "הרב".

הוא מחייך אליי כחייך אב אל בתו וממשיך לספר לי כהנה וכהנה מעשיות, עד שבדרך הוא מבקש מיוסי לעצור בקריית שמונה, כדי ש"תמי תאכל משהו לארוחת צהריים".

זה בסדר, אני קופצת מיד, הבאתי איתי כריך.

מה פתאום, מתעקש הרב. אני רוצה לקנות לך איזה פלאפל, שתאכלי ותשבעי. גם לך נקנה, הוא פונה אל יוסי, שלא תתעייף מדיי מכל הנהיגה הזאת.

אנחנו יורדים בחנייה של מרכז מסחרי קטן ויוסי מוביל אותנו אחר כבוד אל חנות קטנה וביתית של שווארמה ופלאפל.

            בואו תזמינו לכם מה שאתם רוצים, אומר לנו הרב בנדיבות.

            הרב, אני אקנה לעצמי, אני מצייצת בקול ענות חלושה, מפני שברור לי שזה קרב אבוד מראש.

            אל תעליבי אותי, באמת תמי. הוא ממהר לשלוף מכיסו ערמת שטרות ומשלם מראש למוכר עבור השווארמה בלאפה כפול שתיים.

            ומה איתך?

אני דואגת לו. לא שותה ולא מכניס לפיו דבר.

            אני לא רעב. הוא טופח על כרסו, יש לי מספיק רזרבות.

            בכל זאת? שלא אוכל לבדי.

            בסדר, הוא מתרצה ומזמין לעצמו חצי מנה פלאפל.

סוף סוף אני נותנת דרור לשלפוחית שלי בשירותים המלוכלכים, ובדרך כבר נוטלת ידיים לקראת אכילת הלאפה. באמת אני מורעבת.

תוך כדי אכילה הרב אומר עוד כמה דברי תורה, כדי שלא נאכל משולחן עם זבחי מתים, ואז אנו מברכים ברכת המזון.  אני עוצמת את עיניי ומברכת בעל פה את כל הברכה הארוכה. כשאני פוקחת אותן  כבוד הרב מתבונן בי באהבה. שוב הסומק הארור מציף את פניי.

            אני כל כך נהנה להביט בך, הוא מתוודה. כמו חוט של חסד משוך על הפנים שלך כשאת מברכת...

כמה מחמאות ביום אחד. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

משם אנו ממשיכים לרבי שמעון, אל ציון הקבר עם הכיפות התכלכלות והמבנה המקושת.

שוב, ההנחיה הקבועה, לא להתפלל אל הצדיק עצמו חלילה, אלא שזכותו תגן עלינו והקב"ה יאיר לנו את הדרך כיצד לנהוג.

נכנסת אל עזרת הנשים, קוראת פרק תהילים נוסף, ומתפללת לריבונו של עולם שינחנו ויראה לנו מה לעשות. הפעם ישנן נשים נוספות בעזרת הנשים, וזקנה אחת מושיטה לפניי את ידה בבקשה לצדקה. אני מניחה בכפה שקלים ספורים והיא מודה לי ומברכת אותי שאמצא במהרה את הזיווג שלי.

            אמן! למה עולה לחלוחית בעיניי למשמע ברכתה?

השמש כבר נוטה למערב, ולפתע ברור לי שמאוחר ואמי בוודאי דואגת לי. בבוקר קשקשתי לה משהו על זה שאני נוסעת לטייל עם חפצי חברתי. אבל אפילו בחלומותיי לא תיארתי לעצמי שאגיע לצפון הרחוק. סמוך לאוטו אני אומרת לרב שאני חייבת להתקשר הביתה לעדכן את אמי שאחזור מאוחר.

            בסדר. כבוד הרב אומר ומיד מזהיר אותי, שהפעם לא אכשל בלשוני ולא אזכיר אותו אפילו ברמז.

אני פונה הצידה, מדליקה את הטלפון הכבוי שלי ומגלה בו לפחות עשר שיחות שלא נענו, מאמא כמובן. אחרי נשימה עמוקה אני מתקשרת אליה. אמא עונה לי מיד.

            איפה את בשם אלוהים? היא מחרישה את אוזני.

ליבי מיד גועש.

אני מטיילת, יוצא לי גמגום. רציתי לעדכן אותך שאחזור מאוחר, שלא תדאגי.

האפרכסת בוערת. תכף יעלה ממנה עשן.

עם מי את מטיילת?

אוף, כמה אני שונאת לשקר.

עם חפצי.

            למה את משקרת לי? ולמה את לא זמינה כל היום???

אני בולעת את הרוק ואין לי מושג איך להיחלץ מהשיחה.

            אני יודעת שאת אתו, ואני יודעת שהייתם אצל עמנואלה בנתניה ושהגעתם גם למירון. אז אל תספרי לי סיפורים.

נשימתי נעתקת. מהיכן היא יודעת??? 

            תמי, אני רוצה שתגידי לו שייקח אותך הביתה תיכף ומיד. אם הוא ימשיך לפגוש אותך מאחורי הגב שלי אני אפנה למשטרה שתטפל בו, או שאני אבוא לחנוק אותו בעצמי. הבנת?

אני מהנהנת המומה.

            הבנת אותי? היא צועקת.

            כן. בסדר, אני אחזור הביתה.

אמא נושפת בזעם. ותגידי לו שזאת פעם אחרונה שהוא עושה שוב תרגיל כזה.

            בסדר. אני מספיקה לומר והקו ניתק. אצבעותיי הרועדות מחזירות את הטלפון לתא הלא מתאים בתיקי. כשאני צועדת אל האוטו כנראה דמותי נראית כמו רוח רפאים.

            מה קרה תמי?

אני מספרת לו.

פניו של כבוד הרב מביעות תדהמה. איך היא יודעת לעזאזל? רמזת לה משהו לפני כן? או אולי כתבת לך באיזה מקום?

ראשי נד לשלילה. אני לא מצליחה להוציא אף מילה מפי. רק צונחת אל המושב האחורי של האוטו, וחשה עייפות נוראית מתנקזת אל גופי ואיך כל היום המקסים הזה מתאדה כלא היה. הרב נכנס מהצד שלו ופוקד על יוסי להתניע ולטוס לנווה שנהב.

            צריך לחשוב מה עושים הלאה, אומר הרב, יותר לעצמו, וגלגלי מוחו פועלים בקדחתנות. הוא נשמע לי כמו מקריא סוגיה סבוכה בגמרא. אמא שלך מתנגדת וזה רק הולך ומחמיר. אם היא לא תיתן את הסכמתה ותמשיך להילחם בנו, נאלץ אפילו לברוח לחו"ל ולהתחתן שם עם עשרה עדים וזהו. אין לנו הרבה ברירות.

ומה עם כל המשפחה שלי? אני רוצה לצעוק, מה עם החברות שאני רוצה להזמין? איך אתחתן בלי אף אחד שאני מכירה? 

אך אני מוסיפה לשתוק.

הרב כבר רובו ככולו שקוע בתוכנית צבאית.

תמי, מעכשיו אם יש לך יומן אישי או דפים שאת כותבת בהם על עצמך, תיאלצי להשמיד אותם, שאמא שלך לא תחטט לך במגירות ותקרא את מה שעובר עלייך. מספרי טלפון, תאריכים ומקומות שאנחנו קובעים להיפגש בהם, אסור שהיא תראה בשום אופן.

            אמא שלי ממש לא כזאת, אני מנסה  להסביר לו, היא בחיים לא תחטט לי בחפצים האישיים. יש בינינו כבוד ואמון הדדי.

הרב נוחר בבוז.

שטויות במיץ עגבניות. כרגע את לא יכולה לסמוך עליה אפילו לשנייה.

כואב לי לשמוע את דבריו. הוא מתאר את אמי כמו אויב רע ומר, ולי ברור שאת כל מה שהיא עושה מתוך אהבה היא עושה.

            תמי, הוא מרכך את קולו. את כבר לא תינוקת קטנה שאמא שלה תחליט בשבילה. את כבר בת עשרים, אישה בפני עצמה, ומותר לך לחשוב אחרת ממנה ולא לתת לה לסובב אותך כמו בובה על חוט.

            דמעות מתחילות להצטבר במעלה גרוני. אמא שלי האהובה פתאום מצטיירת בפיו כמו איזו מפלצת שתלטנית. ואולי היא באמת כזאת? אולי הייתי מדי כרוכה אחרי הסינר שלה גם בשלב שכבר קשרים שכאלה מתחילים להיפרם כדי שהבת תמצא גבר להינשא לו?

אנו מוסיפים לנסוע כשאני שותקת ומנסה להבין מה האמת ומה אני רוצה, וכבוד הרב לוחש באוזני טיעונים הגיוניים ביותר, מדוע עליי לתפוס מרחק מאמי וממשפחתי, כדי שיפסיקו להשפיע עלי לרעה. ועוד טיעון יש לו, שמשכנע אותי יותר מכל.

תגידי לי תמי, איפה תמצאי בחור צעיר עם ידע עמוק בקבלה ובתורת הסוד? הרי כל הבחורים שעד עכשיו יצאת איתם הם ילדים קטנים וחסרי ניסיון. נשמה ענקית כמוך זקוקה למישהו שילמד אותה את מה שהנשמה שלה הכי צמאה ללמוד. ובכלל, לי כבר נמאס לקבל נשים שבאות להתייעץ איתי. אני זקוק לרבנית לצידי, שאני אלמד אותה את כל הסודות, והיא תהיה זו שתייעץ לנשים.

הוא נשמע מרוצה מהטיעון הזה ומעמיק בו עוד.

            כן, תחשבי על זה שכל לילה נלמד ביחד תורה. אני אלמד אותך את כל מה שצריך בקבלה מעשית, ותוכלי לעזור לנשים אומללות. הרי זה חלק חזק באישיות שלך, הרצון והיכולת לסייע לאחרים, אם זה בשיטות ריפוי טבעיות ואם בייעוץ רוחני.

הוא מיטיב את כיפתו על ראשו ורוכן אליי בקול נמוך,

את רוצה להיות הרבנית לצידי תמי? לא נראה לי שתהיה לך עוד הזדמנות כזאת בחיים האלה, להגשים בצורה כזו את הייעוד שלך.

המילים, הקול, הטון, כל כך ערבים לאוזניי, שאין בי יכולת לחשוב על שום דבר אחר.

בטח שאני רוצה.

            ומלבד זה, הוא מוסיף, את יודעת שפרנסה זה לא הצד החזק שלך. אני לא רואה הרבה כסף בקווים שבכפות הידיים שלך. איפה עכשיו בחור צעיר, מרכזניק או ישיבניק, יצליח לפרנס אותך? תגידי לי, הא?

            ראשי מהנהן בהסכמה.

            וחבל עלייך, שתחיי בעליבות ובצמצום. אני ברוך השם מתפרנס יפה מהנסיעות לחו"ל. פעם בחודשיים אני עושה שם בוחטה מהייעוץ לאנשי עסקים יהודיים בניו יורק, ואני חוזר לארץ מסודר לכמה חודשים. אני אוכל לפרנס אותך כך שלא יחסר לך כלום.

אכן הוא כבר סיפר לי בעבר על עבודתו. כאן בארץ הוא לא רצה לקחת אפילו שקל על ייעוץ למסכנים שבאו אל ביתו, מפני שבארץ הקודש אסור לעשות מסחרה מהתורה. אבל בחו"ל, הוא טען, אין שום בעיה. אדרבה.

קרוב לשער הגיא הרב מסכם איתי שמעכשיו הוא לא יתקשר אליי הביתה ואני לא אליו, אלא הוא ייצור איתי קשר דרך יוסי, או בדרך אחרת. ובינתיים שלא אומר עוד דבר לאימי, שעלול לעורר את חמתה.

            אחחח, הוא מוסיף להיאנח. אין לי מזל עם חמותות או איך שאומרים את זה... כבר חמותי הראשונה הייתה פותחת עליי ג'ורה, ועכשיו גם אמא שלך, שתהיה בריאה...

שוב יוסי עוצר לי בכניסה למושב, ואני צועדת הביתה בחשיכה , מצפה לקבלת פנים הגונה מאמי שתחיה.

 

 

ישראלה

העניינים בעבודה הסתבכו. ראש המועצה תקע מקלות בגלגלים של מחלקת רווחה, היא נאלצה להתנהל עם תקציב אפסי, הספקים שסיפקו לה הסעות והזנה לפעילויות שארגנה למתנדבים סירבו להמשיך לעבוד איתה לפני שזכו לראות את התשלום עבור החשבוניות שהגישו לה לפני יותר מחצי שנה, ובצדק. איך אמר לה חביב כהן, הנהג שאהבה לעבוד אתו במשך שנים? מצטער ישראלה נשמה, אבל עם הבטחות לא משלמים במכולת. היא ממש רצתה להעיף איזה שולחן בלשכת ראש המועצה, אבל ידעה שזה עלול לעלות לה ביוקר. נותרו לה עוד כמה שנים עד לפנסיה, ואסור לה לשרוף גשרים. בכל אופן, כשהיא סובבה את המפתח במנעול, בטנה קרקרה במחאה והיא קיוותה שתמי הכינה להן משהו קל לאכול. לא נותרה בה אנרגיה לעמוד לבשל דבר. היא חלמה על מקלחת זריזה ועל מנוחת צוהריים ארוכה. היא חייבת לשכב לפחות שעה, כדי שיהיה לה עוד כוח לקפוץ לבקר אצל אמה ולשמוע ממנה על כל מכאוביה ועל החדשות האחרונות בקרב קשישי נווה שרית.

            תמי? את כאן?

אין קול ואין עונה. יכול להיות שבתה שקועה בהכנת איזו עבודה בגרפיקה עם האוזניות של הווקמן שתקועות לה חזק באוזניים. לצערה לא עלה שום ריח של תבשילים מן המטבח. היא השליכה את צרור המפתחות ליד הטלפון, ועלתה בצעדים יגעים לקומה השנייה.

            תמי?

החדר שלה היה פתוח ושומם. המיטה מוצעת ודובוני הפנדה הפרוותיים שקנתה לה בילדותה חייכו אליה חיוך אילם.

איפה היא יכולה להיות? בתה היחידה והמפונקת, שישראלה ציפתה לה במשך שנים ארוכות. היא נכנסה לרגע לחדרה, לוודא שהחלון סגור, שלא ייכנס חום מבחוץ וסרקה את החדר בעיניה. מעניין אם היא הצליחה להתגבר על ההתאהבות המטופשת ברב הדפוק הזה, תהתה. פעם במקרה, היא נתקלה ביומן שתמי כתבה ושכחה פתוח על השולחן, וישראלה אז הציצה לרגע בסקרנות, ובלעה במהירות את שלל הרגשות שצפו מן הדף. היא ידעה לכתוב, ילדתה המוכשרת, מעט ילדותית, אבל אין ספק שהיא יכולה יום אחד להפוך לסופרת. היא הפסיקה אז באמצע, כי הרגישה כמו גנבת, שפולשת למחוז לא לה. אילו הייתה פה עכשיו שוב מחברת פתוחה, האם היא הייתה שולטת בסקרנותה ונמנעת מלהציץ בה בחטף? היא לא הייתה בטוחה בתשובה. כשהבחינה בתמונה הממוסגרת על השולחן, ממנה ניבטו פניהן המחייכות של תמי ושל חפצי חברתה, היא נזכרה שתמי אמרה לה הבוקר משהו על טיול עם חפצי. ממתי הילדות האלה מוצאות זמן לטייל סתם כך באמצע השבוע? ככה זה כשאין דאגות על הראש. היא נאנחה ונכנסה לשטוף את עצמה במקלחת. פעולה זו הייתה חיונית בכל פעם שחזרה ממקום עמוס אנרגיות שליליות ורעל אנושי. העמידה תחת הזרם הקולח השיבה את נפשה והשכיחה ממנה את טרדות העבודה. מכיון שכל רצונה היה כבר להיכנס למיטה, היא החליטה שתאכל רק פרוסת לחם עם חמאה ודי, כמובן עם כוס קפה שחור וחתיכת עוגייה לקינוח. וכך היא עשתה. לבושה בכתונת לילה ובחלוק שקנתה לפני שנים במרקס אנד ספנסר בלונדון, היא ירדה למטבח ומרחה לעצמה בנדיבות חמאה על הנשיקה של הלחם. מה צריך יותר מזה. באמצע הביס צלצל הטלפון. היא לעסה מהר וניגשה בזעם למכשיר המטרטר. מי זה החוצפן שמתקשר בין שתיים לארבע? אם זה מתרים או סוקר, היא כבר תיתן לו על הראש.

            הלו?

            שלום, ישראלה?

הקול לא נשמע לה מוכר. היא כל כך רצתה כבר לצלול אל המיטה החמימה.

            כן, מדברת.

הקול הנשי העדין נשמע מתנצל.

סליחה על ההפרעה. לא נראה לי שאת מכירה אותי. מדברת שיפי ברקת.

השם צלצל לה מעט מוכר. אוי, ברקת. היא בטח קשורה איכשהו לרב הנוראי.

            כן? אמרה בחשדנות.

            יש לך מושג איפה ועם מי הבת שלך תמי מסתובבת עכשיו?

            ישראלה כיווצה את גבותיה, איך לעזאזל האישה הזאת קשורה לתמי שלי?

            סליחה? את מוכנה להסביר לי שוב מי את?

            בטח, סליחה, היה לה קול רך ומתוק, אני הגרושה של הרב יצחק ברקת, ונודע לי שעכשיו הוא והבת שלך נמצאים יחד בצפון. רציתי לדבר איתך על זה.

            מה???

היא משכה כיסא מפינת האוכל וצנחה לתוכו.

            אני אתחיל מהתחלה, אמרה שיפי, את בטח יודעת שכבר במשך תקופה יצחק רוצה להתחתן עם תמי. נכון?

            כן. ישראלה ניסתה להתאושש. הוא רצה, ניסה וזה נגמר.

שתיקה קלה.

אז זהו, שזה לא נגמר בכלל. אתמול הבן שלו שמע אותו מדבר בטלפון עם עמנואלה מנתניה, על ההתנגדות שיש לך ומה אפשר לעשות כדי להתגבר על המכשול כדי לממש את הנישואין, וקבע איתה שהם יבואו אליה יחד היום בבוקר. הוא גם אמר לה שאולי אחרי זה הם ימשיכו למערת אליהו ולקבר רשב"י כדי להתפלל שם.

נשראלה התפלצה. מי זאת עמנואלה הזאת? ומה פתאום לרשב"י? את מתכוונת למירון?

            כן, כן. כשיצחק נמצא במצוקה או בהתלבטות הוא נוהג לנסוע למקומות האלו עם הנהג שלו. ועמנואלה זו איזו מורה רוחנית שגרה בנתניה, וגם איתה הוא מיודד.

ישראלה אחזה במצחה. המיגרנה תקפה מיידית, ללא רחמים. היא ניסתה להתרכז.

            תודה על כל המידע הזה שיפי. אפשר לדעת למה בעצם את מספרת לי את כל זה?

שיפי השתהתה מעט והיה נדמה לישראלה שהיא שומעת אותה מתלחששת עם אדם נוסף מעבר לקו.

            כן. יצא לי להכיר את תמי. היא מגיעה לכאן לשיעורים במוצאי שבתות וקצת התיידדנו. היא נראית בחורה טובה ועדינה, ופשוט חבל לי עליה, שבתמימותה היא תיפול לרשת שיצחק טווה לה. כפי שבטח התרשמת, הוא אדם לא פשוט בכלל, חולה נפש ומניפולטיבי. לא הייתי רוצה שהיא תלך שבי אחרי הלשון החלקלקה שלו ותמצא את עצמה גרושה תוך זמן קצר כמוני.

העייפות נשכחה מישראלה והיא כרתה אוזניים בתאווה.

            ספרי לי עוד על כבוד הרב ומפני מה הבת שלי צריכה להיזהר.

שיפי החלה לספר את מה שישראלה חשה כבר מזמן, על תאוות המין הבלתי פוסקת של כבוד הרב, על הרעיונות המטורללים שלו ועל התקפי הזעם.

            ואיך שמעתם את השיחה שלו עם עמנואלה? היא הבינה שלשיפי יש מהלכים בין ילדיו הבוגרים של הרב.

שיפי תיארה לה את מערכת ההאזנה המשוכללת שהרב התקין כבר מזמן בביתו, כדי לצותת לשיחות של בני משפחתו, ואיך הם למדו להשתמש בה גם בעצמם.

            בכל אופן, רציתי לומר לך שאם את לא רוצה שתמי תיפול טרף לידיו, כדאי לך לפעול במהירות. רוב הסיכויים הם שהוא כבר עבד עליה קשה במשך הנסיעה הארוכה הזאת ושכנע אותה בצחצחות לשונו כמה יהיה לה טוב אתו. כשהוא מחזר אחרי הטרף שלו הוא יודע להיות נופת צופים, אבל אחרי שהוא קיבל את מבוקשו – אין אדם נוראי ממנו. הבת שלך תהיה שפחת המין שלו. בכל רגע ביום או בלילה, שבו הוא מרגיש שיוצאת לו טיפת זרע אחת, אשתו חייבת להתייצב מיד במיטה ולספק את תאוותו.

ישראלה הרחיקה מאוזנה את השפופרת. מה שהיא שמעה עכשיו היה פשוט בלתי נסבל. עד כמה טיפשה ועיוורת הבת שלה יכולה להיות?

            אז מה אני יכולה לעשות? היא תהתה בקול נכאים.

            תעשי כל מה שאת יכולה כדי למנוע את זה. שבעלך יבוא לצעוק עליו, או שתבואו יחד. הוא חייב להבין שמבחינתכם זה ייהרג ובל יעבור.

הן שוחחו עוד כמה דקות ונפרדו בידידות.

הלחם עם החמאה עמד לה בגרון. הבחילה האיומה שהתלוותה למיגרנה הייתה כה חזקה, שאפילו שני אספירין לא יכלו לה. היא רצה לשירותים להקיא, וגם זה לא ממש עזר. היא נשכבה רועדת במיטה הזוגית הגדולה. איפה אתה שמואל, לחשה, דווקא כשאני כל כך צריכה אותך?  לו שמואל לא היה עכשיו במסע העסקים המפואר שלו בהודו, בוודאי היה מיד קם והולך לביתו של הרב וממתין לו שם ומראה לו את נחת לשונו. אבל הוא בטח מפטפט לו באנגלית הישראלית שלו עם אנשי עסקים הודיים ואוכל צ'אטני עם נאן, והיא צריכה להתמודד בכוחות עצמה עם הזוועה הזאת שעמדה לבלוע את בתה התמה. הטלפון, שמשכה עם החוט המאריך אל חדר השינה שלהם, שכב לידה דומם על המיטה. היא תנסה לעצום עין, ואם פתאום תמי תתקשר, היא תענה מיד ותנזוף בה שתחזור. העיקר היא שיקרה לה שיצאה עם חפצי, התכשיט הזאת. אם זה מה שרב "גדול" גורם לה לעשות, אז לאן הגענו. היא כיסתה את עיניה בכרית, כדי שהאור מבחוץ לא יגביר את הכאבים והמתינה.

 

 

*

 

 

אחרי שתמי חזרה מבוהלת וישראלה נזפה בה על התמימות הבלתי נסבלת שלה, המיגרנה שככה מעט והיא עלתה לחדר המחשב למעלה להסתגר עם הטלפון ולתת לו על הראש.

ברגע שקולו הצפרדעי ענה לה היא גייסה את מיטב הקשיחות שהייתה לה בארסנל.

            אתה מתנהג כמו פרחח בן שש עשרה, זה מה שאתה עושה. ירקה, תעזוב את הבת שלי במנוחה, ואני מתרה בך, שאם תעז לנסות להתקרב אליה שוב, דמך בראשך. היא התאפקה לא לצרוח עליו שהוא סוטה מין וחוליגן, והסתפקה בעצה ידידותית, שיחפש לו מישהי בגילו ויפסיק להתעסק עם צעירות בגיל של הילדים שלו.   הרב ניסה להתגונן מפני שטף דבריה ולומר לה את עמדתו, אך היא לא הותירה לו אפשרות לדבר. היא ירתה את המסר שלה בצרורות ולבסוף ניתקה, מבלי לאפשר לו להגיב.

            זהו, היא אמרה לתמי ששמעה את הדי היריות מחדרה. השבעתי אותו שיותר לא יתקרב אלייך, וגם את, אבוי לך אם תתני לו שוב לנהל אותך כמו בובה.

בתה, במקום להודות לה, העזה פנים כנגדה.

            ואולי זאת את שמנהלת אותי כמו בובה? אני כבר בת עשרים ויכולה לבחור לעצמי את העתיד שלי. אם אני ארצה לפגוש אותו אז אני אעשה את זה בלי למסור לך דין וחשבון.

היא רצה לחדרה בסערה וטרקה מאחוריה את הדלת, בדיוק כפי שעשתה בגיל ההתבגרות.

הזאת תמי שלה? שמרימה ראש דווקא היכן שלא צריך? כשהייתה ילדה קטנה ועשתה מעשי שטות או התחצפה, מספיק היה שאמה תאמר, חכי חכי אני אספר לאבא כשהוא יבוא. אבל עכשיו היא כבר באמת לא ילדה, ועד שאבא שלה יבוא מהודו, הרב כבר יכול לחטוף אותה פעמיים ולהכניס אותה להריון. ואולי באמת היא צריכה לשחרר ולאפשר לבת שלה לעשות מה שהיא רוצה ולאכול בעצמה את הדייסה שהיא מבשלת? מקסימום היא תתחתן אתו ותסבול. מקסימום היא תלד לו ילד או שניים והם יתגרשו. היא הדפה את המחשבה הנוראית מיד. לא יקום ולא יהיה. על גופתה המתה היא תתן לו לעשות בה כחפצו. מספיק שהוא הוריד אותה לגמרי מהרעיון של אוניברסיטה וישראלה נאלצה להשלים עם הרעיון שבתה כבר לא תהיה אקדמאית. לפחות לא בזמן הקרוב. אולי כשהיא תתבגר תיכנס קצת בינה בקודקודה. אבל לקחת לה את הילדה שלה? עד כאן.  התסכול שלה גבר מרגע לרגע. איך תמי לא מסוגלת לראות את האמת כפי שהיא? מה לא ברור כאן? היא כבר הסבירה לה מקודם על כך שהוא סוטה מין ושיש לה מקורות מהימנים שיעידו על כך. כמובן היא לא העיזה לחשוף באוזניה את הטלפון שקיבלה משיפי, כדי לא לפגוע חלילה באישה טובת הלב. אבל תמי כמו אטמה את אוזניה משמוע והלכה ליילל אל תוך הכרית שלה. פתאום עלה בדעתה שבתה מכושפת. רב קבליסט כזה אולי מתעסק גם במגיה שחורה, ובטח מצא טריקים ומניפולציות לסובב לה את הראש בצורה כזו שהיא לא תהיה מסוגלת לראות בו את תכונותיו הרעות. מיד היא העבירה בקדחתנות בראשה שמות של רבנים קרובים שתוכל להתייעץ איתם לגבי הסרת כישוף. חסרה לה דמות קרובה להתייעץ איתה ולפרוק מעט ממה שהיא מתמודדת אתו. היא חשבה על אחיה שידע להיות אוזן קשבת, אבל חששה להפריע לו עם שטף מחשבותיה. יש לו מספיק עניינים עם אישתו.

איזה בלגן, היא חשבה בייאוש. הלוואי ששמואל יתקשר הערב. ברגע שהוא יתחיל לספר לי על החליפות שהוא קנה שם בעשרה דולר, אומר לו שהוא חייב לחזור לארץ מיד. חשבה לרגע להתקשר לאחת מחברותיה, אבל נמלכה בדעתה. היא תתמודד עם זה לבד. עדיף שכמה שפחות אנשים ידעו על הסיפור ההזוי הזה.  בכל מקרה השעה הייתה כבר אחר חצות והיא תיאלץ להמתין לבוקר עם החיפוש אחרי רב שיסיר את הכישוף. למרות העייפות הרבה והחולשה שאחזו בה, השיחה עם הרב ולאחר מכן עם תמי הדירו שינה מעיניה. היא בלעה עוד אקמול בניסיון לגרש את שרידי כאב הראש, ושכבה במיטה בעיניים פקוחות לרווחה. לקח זמן רב עד שהמתח בגופה פחת והיא הצליחה להירדם לזמן מה.

 

 

בקליניקה של אוריאל

 

בבוקר אני קמה עם אנדרלמוסיה מטורפת בראש. מצד אחד אני חשה סוג של הקלה מסוימת, שאולי טוב שהסיפור ביני ובינו נגמר. באמת מה אני צריכה את הכאב ראש הזה של פער גילאים ענק, ללכת נגד אמא שלי וסתם להיות חריגה ומשונה. ומצד שני, אני מעיינת שוב ושוב בחריצים הקטנטנים בכף ידי, אלה שמתחת לזרת, שמראים מתי שוב תהיה ההזדמנות הבאה שלי להתחתן, וחלחלה אוחזת בי. האם באמת אצליח להמתין עוד כמה שנים עד שיגיע הזיווג שלי, שאף אחד לא מבטיח לי שהוא יהיה צעיר כמוני? והאם הוא יהיה חכם ויודע סוד כמו כבוד הרב?

באותו יום אני עובדת בקליניקה של אוריאל. לא לפני שאמא מתרה בי שלא אעז ליצור שוב קשר עם הרב.

אני נוסעת בשני אוטובוסים לשכונת בית וגן ומתמקמת בקליניקה, מוכנה לקבל לטיפול את בתיה, המטופלת החרדית שאוריאל השיג לי. אני פורשת את גליל הנייר על מיטת הטיפולים ופותחת את הקופסה של הקרם, ממתינה לבואה של המאחרת הכרונית.

בינתיים נשמעת נקישה חלשה מהדלת המחברת את הקליניקה לביתו של אוריאל. אני קמה לבדוק מי שם. מאחורי הדלת עומדת אשתו של אוריאל שעד עתה מעולם לא יצא לי לפגוש. היא צנומה ונמוכה ואת ראשה מכסה מטפחת פשוטה.

            תמי? היא שואלת בחרדה.

            כן, נעים מאד. אני מחייכת.

            נעים מאד, אני רותי. יש לך טלפון.

            אני מתבלבלת. מה? מי בכלל יודע שאני פה?

            זה הרב ברקת. עיניה הכחולות מושפלות ארצה, כאילו היא יודעת.

באותו רגע המטופלת מגיעה מהכניסה של הקליניקה.

            מצטערת, אני אומרת לרותי, תגידי לו שאני מטפלת עכשיו.

רותי סוגרת את הדלת בשקט, ואני נפנית אל בתיה בת העשרים, בת גילי, שנכנסה ללחצים מהעובדה שהיא נשואה שנה ועדיין לא הצליחה להיכנס להריון.  אוריאל הבטיח לה שרפלקסולוגיה עשויה לסייע לה להתעבר בקלות, ואני קיוויתי שאם אעשה את מה שלמדתי מגרי יהוידע, אולי באמת אצליח לעזור.  אני מתחילה לעסות את רגליה בקרם, מנסה לשכוח מכבוד הרב ומנסיונו להשיג אותי בדרכים עקלקלות. בתיה מספרת לי שהיא באה מבית עם שנים עשר ילדים, ושכל האחיות הנשואות שלה כבר מגדלות כל אחת ארבעה ילדים לפחות. לא פלא שהיא כל כך בלחץ.

            תראי לי את כף היד שלך, אני מבקשת ממנה, והיא מושיטה לי את ימינה. אני בוחנת בעיון את הקווקווים מתחת לזרת, שאמורים להראות את מספר הילדים הצפוי לה וסופרת שם תשעה לפחות.

            את רואה את הקווים האלה? אני מצביעה לה עליהם. בעזרת ה' יהיו לך לפחות תשעה. זה מספיק לך?

בתיה פוערת עיניים עגולות. באמת? אפשר לראות דברים כאלה לפי כף היד?

האמת שהבטחתי לעצמי שאפסיק להתעסק בקריאת כפות ידיים ושאתהלך בתמימות ודי. אבל כשראיתי כמה זה משמח ומרגיע את בתיה לשמוע מעט מהטוב הצפוי לה, חשבתי שאולי כן אציץ רק מדי פעם, כדי לעודד את המטופלות שלי. 
הטיפול מסתיים לו חיש קל ואני נפרדת מבתיה לשלום. אחד הדברים שאוריאל לימד אותי היה לעמוד בזמנים. גם אם המטופלת איחרה בחצי שעה, עלי לסיים את הטיפול בזמן שקבענו מראש, גם כדי שהיא תלמד לפעמים הבאות, וגם כדי שהמטופלת שתגיע אחריה לא תצטרך להמתין.
נותרת לי רבע שעה עד לטיפול הבא. אני שותה מים ומחליפה סדין, וגם הולכת לבדוק אצל רותי מה רצה כבוד הרב.

            הוא התקשר כבר כמה פעמים ואמר שזה ממש דחוף.

שוב היא נועצת בי מבט מסוקרן, כאילו ציפתה שאפרוש בפניה את כל מה שקורה בינינו. אני מתחבטת מה אעשה. הוא ציפה שאתקשר אליו חזרה מהטלפון שלהם, ואני הבטחתי לאמי מפורשות שלא אצור אתו יותר קשר.

            אני לא יכולה להתקשר אליו, אני אומרת לה ומקווה שהיא תעביר לו את המסר. כמה אפשר ללכת בכוח נגד טחנות רוח?

            אני חוזרת לקבל את פניה של המטופלת הבאה בתור, ועם תום הטיפול מקפלת אחריי את כל הציוד ומשתדלת להשאיר לאוריאל את הקליניקה נקייה ומסודרת. שוב מפתיעה אותי נקישה בלתי צפויה, הפעם חזקה יותר. אני הולכת לדלת של הבית ופותחת אותה לרווחה. איש לא נמצא שם. נקישה נוספת כבר לגמרי מקפיצה אותי. פותחת את דלת הקליניקה מהצד השני, ומוצאת שם את יוסי הנהג מחייך אלי ומושיט לי מכתב.

            זה בשבילך תמי.

המכתב מוטל לוהט בין כפותיי. הוא רץ חזרה למונית שלו שחונה על המדרכה וטס לדרכו. אני פותחת אותו בידיים דביקות מקרם רפלקסולוגי ומזיעה. כתב ידו החד של הרב רץ לנגד עיניי בשורות לחוצות.

            תמי יקרה,

אני יודע שאמא שלך אסרה עלייך לפגוש אותי, ואת בת מסורה שלא רוצה להמרות את פיה. אבל יש לי דברים חשובים לומר לך ומאד אשמח שניפגש. לא אגרום לך לשקר לה. את לא התקשרת אליי וגם לא ענית לטלפונים ממני. אבל אם במקרה ניתקל אחד בשנייה היום ב-14:00 ברחבה של הכותל, לא תהיה בכך שום הפרה של הבטחה מצדך.

שלך,
יצחק.
 

נ.ב. כמובן אחרי שתקראי תשמידי את המכתב הזה.

 

אני נועלת אחריי את דלת הקליניקה ומקמטת את המכתב בידי לכדור. משליכה אותו אל פח האשפה ברחוב וצועדת אל תחנת האוטובוס. האנרגיה שהוצאתי בטיפולים גורמת לי לחוש רעב. השעה שעת צוהריים ומתחשק לי להיות כבר בבית. אני עולה על האוטובוס לתחנה המרכזית ומוסיפה להתלבט אם להמשיך לקו למבשרת, או להגיע במקרה לכותל ולהיתקל שם בטעות בכבוד הרב. מעניין אותי לדעת אילו דברים חשובים יש לו לחדש לי.  כך אני מוצאת את עצמי עוברת לאוטובוס של קו 1 וממשיכה אתו, נדחקת בין אנשים מזיעים, אל שער יפו והכותל המערבי.

אין לי מושג איך והיכן אתקל בכבוד הרב. ומכיון שהשעה עדיין לא שתיים, אני מתקרבת אל האבנים הענקיות כדי להתפלל מנחה ולקרוא כמה פרקי תהילים. נשים ממיגזרים שונים נשענות עם זרועותיהן על הקיר העתיק כשראשן כבוש וגופן רועד בתפילה או בבכי. כמה צרות יש בעולם, אלוקים! גם אני חשה במצוקה שממשיכה לאחוז בקרבי.

בשתיים אני פוסעת לאחור בזהירות עם פניי אל הכותל, כדי לא להפנות לו את גבי, וכשהתרחקתי מספיק, אני מתחילה ללכת לכיוון עזרת הגברים, לא יודעת למה לצפות. האוויר נראה סמיך בגווני חום אפרפר. שוב תחושת טשטוש מוזרה אופפת אותי. אולי באמת ארכיב את המשקפיים שהאופטומטריסט סידר לי.

דמותו הגבוהה של כבוד הרב מפציעה מולי, רצינית ומהירת-צעדים.  הוא לובש מעיל שחור ארוך וכמובן חובש את כובעו. פתאום הוא נראה לי כמו חרדי רגיל, וזה גורם לליבי להלום בפחד. האם אני באמת רוצה להיות חרדית?

שלום תמי. הוא נעצר, מיטיב את משקפיו ומתבונן בי במבט רציני. את בטח רעבה. אכלת ארוחת צוהריים?

האמת שלא, אני מגמגמת. אבל אני אוכל כבר בבית.

            מה פתאום? בואי נלך לאכול משהו, ותוך כדי זה נדבר.

אוי. תחושה חזקה שהכול הולך להסתבך מחדש מעיקה עליי. ובכל זאת, אני מדביקה את צעדיו אנו עוזבים את אזור הרובע היהודי. תוך דקות אחדות אנחנו מגיעים למסעדה היחידה שהוא מוכן לאכול בה ושהכשרות והניקיון בה מניחים את דעתו, מסעדת יוסי פקין. לאחר שהוא תולה את מעילו על קולב ואני מניחה את הסוודר שלי על משענת הכיסא, אנחנו מזמינים את המנה הצמחונית והוא שופך את אשר על לבו.

            אמא שלך הטיחה בי שאני מתנהג כמו פרחח בן שש עשרה. לדבר כך לרב גדול כמוני, או בכלל לתלמיד חכם, זה ממש להטיל רפש בקדושה! היא לא מבינה שום דבר. היא רק שקועה באנטי שלה ובדעות הקדומות. הוא מושך באפו ומעביר יד על זקנו. למעשה היא לא מעכלת שהבת הקטנה שלה כבר בחורה בוגרת, שיכולה להחליט מה שהיא רוצה בלי להתחשב בדעות העקומות שלה. מגיע לך הטוב ביותר תמי, ואני מתכוון לעשות הכול בשבילך שתהיי מאושרת.

אוף, שוב הקריעה הפנימית הזאת. מצד אחד דבריו והטון בהם נאמרו, עוטפים אותי בהרגשה חמימה ונעימה. ומצד שני, חוסר נוחיות נוראי כשאני חושבת על אמא שלי ויודעת כמה היא דואגת לי.

            אל תדון אותה לכף חובה, אני מנסה להגן עליה.

            חס וחלילה לא דן אותה. מן השמיים כבר ייפרעו ממנה. יש שופט בשמיים, שהוא יעשה הישר בעיניו. הוא שוב מעלה את המשקפיים על גשר אפו. אני לא רוצה בכלל להתעסק איתה. כתבתי לה מכתב בניסיון להרגיע אותה ולהסביר את עמדתי. בינתיים אני חושב איך לנסות לקדם את העניין שלנו. חשבתי לדבר עם אבא שלך, שינסה להשפיע עליה ולהרגיע אותה. או שאולי את יודעת על מישהו שיש לו השפעה עליה, שאוכל להגיע אליה דרכו?

אני מנענעת בראשי בחוזקה. אין סיכוי. כשאמא שלי נעולה על משהו, שום דבר לא יזיז אותה, גם לא בולדוזר. אני מזיזה את המלחייה כמו על לוח שחמט. גם עם אבא שלי לא נראה לי שתצליח. הוא בדרך כלל חושב כמוה, וחוץ מזה הוא עדיין בחו"ל.

מצחו של הרב מתקמט והוורידים בין גבותיו כמו מתנפחים.

            חבל. אבל בכל מקרה נמשיך להתפלל. רוצה לבוא איתי מכאן לקבר שמואל הנביא? גם שם יש כוח לתפילות.

המחשבה על נסיעה נוספת באוטובוסים מתישה אותי.

            אני לא יכולה לחזור מאוחר מדי. שהיא לא תחשוד לאן שוב נעלמתי.

            נעשה את זה בצ'יק, הוא אומר. נאכל ואני אקרא ליוסי שייקח אותנו. תפילה זריזה ואת בבית.

בטרם אני עונה, המלצר מביא לנו כרוב מהביל ממולא בכל טוב בניחוח אסיאתי. אנו מתנפלים עליו כמו שני מורעבים ואני מנסה לאכול עד כמה שאפשר בנימוס את הנבטים הארוכים שמסתלסלים לי על המזלג. כמובן, הוא ממהר לשלם לפני אני מוציאה את ארנקי ונוזף בי בחיוך.

            באמת תמי מספיק עם זה. תתרגלי לקבל ממני פינוקים. אני אוהב לפנק.

הוא מחייך חיוך אוהב, ומיד אני משפילה את עיניי, לא לראות את השן הזאת שכל פעם גורמת לי חלחלה.

אנו מברכים ברכה אחרונה, מתלבשים לקראת מזג האוויר הסתווי שממתין לנו מחוץ למסעדה החמימה, ויוצאים היישר אל מוניתו של יוסי.

            מה נשמע תמי? הוא שואל אותי כידיד ותיק וקורץ.

אני מחייכת אליו והוא דוהר אל שמואל הנביא בפאתי ירושלים, צפונית מערבית לשכונת רמות. ייאמר לזכותו של כבוד הרב שבזכותו התחלתי להכיר בארצנו הקטנטונת מקומות שמעולם לא פקדתי. במשפחתי מעולם לא דיברו בערגה על קברות צדיקים. הקברים היחידים שעלינו אליהם היו קברי אבות ואמהות המשפחה בהר המנוחות בירושלים או בבית העלמין בחולון.

המבנה של קבר שמואל הנביא על כיפתו ושתי קומותיו נראה מרשים בעתיקותו. אנו נכנסים אליו על פי השיגרה הקבועה, כבוד הרב לעזרת הגברים ואני לעזרת הנשים. הפעם ההנחיה היא לא רק שנדע מה הקב"ה רוצה מאיתנו, אלא גם שליבה של אמי יתרכך.

אנו מתפללים ומקווים ששוועתנו תעלה השמיימה, וכעבור שעה קלה אני כבר נמצאת לבטח בביתי המוגן. לפני כן, בדרך הרב אומר שייצור איתי קשר, ומברר באילו ימים אני עובדת אצל אוריאל ומתי בלשכת המבקרים. אנחנו עוצרים שוב בעיקול לפני המושב, שחלילה לא יראו אותנו ביחד, ואני צועדת הביתה בקור ההולך ומתהדק. למזלי אמי לא נמצאת בבית, כך שניצלתי מחקירה שתגרום לי לשקר.

 

 

 

[1] כינוי לספרדים טהורים, צאצאים של יהודים מתקופת האנוסים בספרד.

ישראלה

כשהיא יצאה בבוקר בחופזה מהבית, רגלה דרכה על משהו תפוח על המפתן. היא התכופפה וגילתה שם מעטפה. שמה היה רשום עליה בכתב יד. סקרנית היא פתחה את המעטפה וגילתה שם מכתב בן חמישה דפים בכתב יד צפוף. מבלי לבדוק את החתימה היא ידעה שזה ממנו. ישראלה יקרה, הוא כתב שם, ומיד הקצוות המשוננים דקרו בליבה ועשו לה רע. היא ירדה במדרגות אל האוטו וחשבה אם להשליך את המכתב כפי שהוא לפח, לא לתת לו שום פתח לחידוש הקשר עם בתה. אבל הסקרנות גברה עליה והיא פרשה את ערמת הדפים על ההגה וקראה.  כשסיימה, התחשק לה לקרוע את הדפים לגזרים ולהעלות אותם באש, אבל קול זהיר בתוכה יעץ לה לשמור את המכתב. אולי היא אפילו תראה אותו לחזי הגרפולוג שלמדה אצלו בחוג ערב. למרות שהיא לא נזקקה להוכחות לטירוף של המכשף שניצב מולה ואיים לשלוט במוחה של בתה. ישראלה קיפלה את הדפים והחזירה אותם למעטפה. היא תחבה אותה עמוק לתיק והתניעה. היא חייבת היום למצוא רגע במהלך העבודה כדי להשיג איזשהו רב עם כחות יותר חזקים, שישחרר את בתה מהכישוף.

ההמלצה הגיעה מהר משתיארה לעצמה. אחת העובדות הסוציאליות שישבה איתה בפגישה, סיפרה לה נפלאות על הרב אשוש, שמתגורר במבשרת הישנה, כמה הוא מומחה בקבלה ומוצא מזור לכל המשחרים לפתחו וישראלה העמידה פנים כמה היא מתפעלת. אך טבעי היה שהיא תבקש מאותה עו"סית משולהבת את מספר הטלפון של הרב בעל המופת. סוף סוף יהיה לה מישהו לחלוק עימו את הסוד הכבד מנשוא שלפת את ליבה כמו צבת.
לשמחתה ענו לה מיד בביתו של הרב אשוש וקבעו לה תור לאחר העבודה. היא קפצה מהר הביתה, להחליף את המכנסיים בחצאית ולזרוק איזה צעיף על הראש, והתייצבה לפני הרב בשעה הנקובה.

            במה אפשר לעזור לגבירתי? שאל הרב הקשיש בסבר פנים נעימות.

לו היו עיניים טובות, בניגוד לעיניים הממזריות של כבוד הרב. היא רצתה לספר לו איך הכול התחיל ומצאה את עצמה מזילה דמעות. היא, שמעיין דמעותיה יבש אחרי מות אביה במלחמה כשהייתה בת עשר, לפתע לא ידעה מה לעשות עם כל הנהר הגועש הזה שפרץ בלי שום הכנה מגרונה.

            סליחה, היא ניסתה לייצב את נשימתה, אבל חשה שהיא נחנקת.

            הכול בסדר, הרגיע אותה הרב והושיט לה חבילת ממחטות.

ישראלה קינחה את אפה ברעש וניסתה להתעשת. לקח לה דקות ארוכות עד שהצליחה לדבר. היא סיפרה לו את השתלשלות העניינים, ואף גילתה לו את שמו של הרב ברקת. הרב אשוש מעולם לא שמע עליו. לבסוף, כשהיא שאלה אותו מה הוא אומר, עיניו הטובות נעצמו והוא נראה מרוכז, או ישן, תלוי איך מסתכלים על זה. היא לא העזה להפריע לו. רק כעבור דומיה ארוכה הרב פקח את עיניו ומיקד בה את מבטו.

            נשמע שהרב הנחמד שלכם כישף לך את הילדה.

            כך חשבתי. היא הוסיפה לנגב את אפה בממחטה. השאלה מה עושים עם זה? מה כבודו מציע?

            יש שתי אפשרויות להתגבר על כישוף, הוא אמר באיטיות. את בטח תדעי יותר טוב ממני מה היא תעדיף. האחת היא, שהילדה שלך תטיל שתן לעצמה על הרגליים...

כמעט נפלטה לה נחרת צחוק. והאפשרות השנייה?

            האפשרות השנייה יותר פשוטה. שתיקחי אותה לטיול בירקון ותחצו אותו בסירה.

            מה? איך לעזאזל היא תשכנע עכשיו את תמי לבוא איתה לירקון ולעלות על סירה?

אשת הרב הכניסה את ראשה לחדר ורמזה לבעלה שלקוחות נוספים ממתינים לו. ישראלה נעמדה והוא איחל לה הצלחה וברכה.

היא מצאה את עצמה ממצמצת מול השמש שהציצה מבעד לעננים. איך היא אמורה לקחת איתה את תמי לשייט מבלי להישמע הזויה?

 

 

הסוף?

בדרכיו הנסתרות, כבוד הרב שוב גורם לי להבין היכן אני עשויה להיתקל בו במקרה, ואכן נפגשנו והוא מוביל אותי אחר כבוד אל המסעדה החביבה עליו, יוסי פקין. אנו גולשים לנו אגב שיחה דרך שלומציון וליד ביטוח לאומי ונכנסים אל המסעדה החמימה. הוא תולה את מעילו וכובעו על המתלה בכניסה, ומוליך אותי אל שולחן פינתי נסתר. כרגיל, הוא מזמין את המנה הצמחונית יחד עם כוס מים עבורי. עיניו מתרוצצות במהירות והוא פותח ללא כחל וסרק.

            את שומעת תמי, הלילה חלמתי מסבא שלי, שהוא בא ואמר לי, יצחק, למה אתה מחכה? קום ותתחתן איתה, יהיה מה שיהיה!

הוא נועץ בי את עיניו התכולות מבעד לזגוגיות משקפיו הבורקות,       

אז החלטתי שזהו זה, לא נחכה יותר לאישור של אף אחד. נברח לאמריקה, אני אשיג שם עשרה עדים, נקדש אותך וזהו, נציב את אמא שלך בפני עובדה מוגמרת.

רעד חולף בגבי. ומה עם חתונה גדולה עם כל החברות שלי? איך והיכן אקנה שמלת כלה בלי עזרתה של אמי? מה סבתא תגיד או תחשוב עליי, שהתחתנתי הרחק ממנה? אבל לא אף מילה לא יוצאת מפי. בינתיים הרב שולף מכיסו קופסת פלסטיק קטנה ומגיש לי אותה על מרכז השולחן.

            קחי תמי, תפתחי.

אני מתאמצת לייצב את ידיי ומסירה בזהירות את המכסה. בתוך הקופסה נח לו זוג עגילים עם אבנים ירקרקות, שבכלל לא מוצאות חן בעיניי. זה לא הסגנון שלי, והם גם נראים לי משומשים. אולי היו של אשתו הראשונה? או יותר גרוע, של השנייה? פי מתעקם לחיוך אומלל.

            תודה רבה כבוד הרב. לא היית צריך.

החיוך עם השן העקומה מעלה בי פחד שלא חשתי לפני כן. האם מכאן הוא יסיע אותי למטוס וזהו, לא אראה יותר את משפחתי?

            אני אוהב אותך תמי. בעזרת השם נתחתן ואעשה אותך מאושרת.

הרגש שעולה בי באותו רגע הפוך בתכלית מתחושת אושר.

שוב עיניו התרוצצו וקולו הופך מעשי.

            מלצר? אפשר חשבון בבקשה?

אני מוותרת על הניסיון לעשות כאילו אני מנסה לשלם, ונותנת לו לסיים את המלאכה.

אנו קמים משם כשרק חצי מנה נאכלה ויוצאים החוצה אל השמש החורפית ששולחת קרניים חיוורות מבעד לעננים הסבוכים. אני מביטה סביבי כמו חיה לכודה והרב מוסיף לפטפט, לא שומעת אפילו על מה. הוא מזכיר טבילה ומקווה טהרה, ואז אני מוצאת את עצמי שואלת, מבלי לדעת למה,

            מה עם המקווה שתכננת לבנות לעצמך בבית? הוא מתקדם?

זכרתי את החלום עליו הוא סיפר לי בנסיעתנו לצפון, לבנות לעצמו מקווה בתוך הבית, כדי להיות בטהרה תמיד.

עכשיו הוא נעצר כנזכר, מחייך באיטיות ומעביר את מבטו על גופי, מכפות רגלי ועד לעיניי.

            ירדתי מזה תמי אהובתי. כבר אין צורך.

            מה זאת אומרת? אני תוהה.

הוא צוחק חלושות.

            מי צריך מקווה כשיש אישה בבית?

לוקח לי כמה שניות להפנים את המילים ולהבין למה הוא התכוון. טעם חמצמץ של בחילה עולה בגרוני. איני מסוגלת עוד להסתכל לעברו.

            טוב, כבוד הרב, אני חייבת כבר לרוץ הביתה. נדבר.

            להתראות תמי, קולו קורא מאחוריי.

ובאותו רגע אני רצה את הריצה של החיים שלי, כמו אחוזת דיבוק. רצה לרחוב יפו, גומעת בדקות ספורות את כל העלייה של מרכז העיר, חוצה את מעברי החצייה האלכסוניים בלי לראות אם הרמזור ירוק, ממשיכה עד לדווידקה, ועולה מתנשפת אל האוטובוס הביתה.  במהלך הנסיעה אני עוצמת את עיניי ומנסה להבין מה קרה. כשאני פוקחת אותן, האוויר בחוץ נראה פתאום נקי וברור יותר. ערפול החושים שהייתי שרויה בו- נעלם כלא היה וגם העננים התפוגגו ושמש בהירה מאירה את העולם. טעם של בכי תלוי בגרוני. כשהאוטובוס פולט נשיפה רמה בעלייה למושב, אני קופצת ממנו והולכת, הפעם בצעדים מדודים, ומתקשרת אליו הביתה. לפי החישובים שלי הוא כבר אמור להיות בביתו. רק שלא יענו לי אברהם או מישהו אחר מילדיו.

            כן?

תודה לאל, זה הקול שלו.

            כבוד הרב...

אני מנסה להסדיר את נשימתי.

            תמי? קולו מלא ציפייה מהולה באכזבה.

            כן. אני שומעת מישהי אומרת בקול צרוד. חשבתי שוב על העניין.

            ירדת מזה?

הוא מבין.

            כן.

לרגע הוא שותק.

            אני מבין. שיהיה לך בהצלחה.

            תודה. גם לך.

אני מכבה את הטלפון לחלוטין וצועדת הביתה.

הדמעות מסמאות את עיניי אני נכנסת הביתה כמו עיוורת באפילה.

            תמי?

אמי רואה אותי ומבינה מיד.

            זה נגמר?

אני מהנהנת ונופלת אל זרועותיה המושטות.

            תודה לאל. היא אומרת. תודה לאל!

 

 

ישאלה

היא הייתה מותשת. ההמתנה במשך שעות בתור לקרדיולוג יחד עם אמא שלה מרטה את עצביה. הן כילו לרכל באידיש על כל מי שאפשר, ואמה מנתה באוזניה את מכאוביה כמו היו פנינים יקרות. כאבי הרגליים, התעוקה בחזה, מספר הפעמים שקמה בלילה יחד עם צלצולי האורלוגין, העצירות הקשה שלא הותירה לה שום ברירה מלבד חוקן, הגירוד הנוראי בקרקפת והחלומות מבעלה, אביה המת של ישראלה, כאילו הוא מעולם לא נהרג במלחמה. לא היה נושא שהיא לא הניחה לו. ובינתיים ישראלה באוזן אחת מאזינה, ובתוך תוכה מונה את צרותיה היא. ההפסדים של שמואל בעסק שלו, התסכולים שהוא פורק עליה בצעקות בעת שובו הביתה, ההלוואה הענקית שהיא לקחה לקראת החתונה של צביקה ומי יודע כיצד תפרע אותה, ההתנהגות שלא לרוחה של החתן והכלה, וכמובן תמי שלה, שממשיכה להסתובב עם המנוול המתכנה 'רב' מאחורי גבה וכנגד הסכמתה. מחזה נפלטה אנחה כבדה ואמה עצרה לרגע את המונולוג הארוך שלה והשהתה עליה את עיניה.

            ומה איתך ישראלה? מה שלום כולם?

ישראלה נהגה כמנהגה מזה שנים. היא לא שיתפה איש בצרותיה, כל שכן את אמה, שלא הייתה מסוגלת להכיל כאב נוסף מעבר לזה שלה.

            ברוך ה' כולם בסדר.

אמה זקפה גבה והאריכה את מבטה בבתה.

            כן? גם עם שמואל?

ישראלה הסיטה את מבטה ושמה לב שרוב הקשישים שהמתינו בתור הגיעו בגפם. במשפחה שלה לא היה מצב שאמה תתנהל לבדה מול המערכת הביורוקרטית של קופת חולים. כבר מאז שאביה נהרג, היא נאלצה לקחת פיקוד על כל מה שקשור להתנהלות אמה חסרת האונים מול העולם והרשויות, ומאז ועד היום, היא ושני אחיה הצעירים יותר ליוו את אמם לכל בדיקה, טיפול רפואי או פגישה עם מוסדות המדינה.

            כן. אמרה בקור. הכל בסדר.

כעת, במטבח, היא קילפה בטטות ותפוחי אדמה למרק גדול, והרהרה במקביל בכל הדברים שלא הספיקה לעשות בעבודה עקב הליווי של אמה, וחישבה מה עוד נותר לה לעשות. בניגוד לרוב הפקידים במועצה, שהעט נפל מידם בשעה ארבע בדיוק, וכל מה שלא הספיקו לעשות יכול היה להמתין למחרת. הפרויקטים שלה לא סבלו דיחוי, והיא לקחה איתה את העבודה הביתה מבלי לקבל על כך תגמול של שעות נוספות. המתנדבים שלה היו בני אדם עם פנים ורגשות, שהיא לא הייתה מסוגלת להתעלם מצרכיהם, וכל שכן ממושאי התנדבותם, החל מהילדים בגנים בפרויקט 'סבגנים', וכלה בחולים הרתוקים למיטתם, אליהם היא שלחה פנסיונרים, שיסייעו להם בחוליים. בנוסף לכל התכנונים שחלפו בראשה היא חשה ענן של מועקה רובץ עליה עם כל העניין הבלתי פתיר עם תמי. האם היא הולכת לאבד אותה לטובת מטורף עם קבלות? מאז אותה נסיעה שלה עם הפרחח, כך היא כינתה אותו בראשה, לנתניה ולמירון, יצא לה לדבר עם שיפי, גרושתו השנייה עוד כמה פעמים. שיפי תיארה לה אדם עם תיאבון מיני שלא היה מבייש פר הרבעה, שבכל פעם שראה טיפת זרע, היה רץ אל אישתו לשכב איתה, ולא משנה אם זה אמצע היום או אשמורת הלילה האחרונה. כל שיחה כזו החליאה אותה. היא לא סבלה את התמונה הנוראית של בתה הענוגה נאלצת להיכנס למיטה כמה פעמים ביום על פי גחמותיו של הפרחח הפסיכי הזה.  בין כל הפתרונות שחיפשה כדי להוציא את בתה מן הסבך אליו היא פסעה בעיניים עצומות, ישראלה מצאה את עצמה יום אחד אצל מגדת עתידות. על העתיד של עצמה היא לא העיזה לשאול, אבל על מה שצפוי לבתה היחידה היא לא יכלה שלא לחקור. אותה ידעונית אמרה לה שהיא רואה גירושין בעתיד של תמי, וזה גרם לישראלה חלחלה מצמיתה. מה אפשר לעשות עם זה? היא שאלה אותה כמו נאחזת בה.

            אין לך יותר מדי מה לעשות יא בינתי, ענתה לה האישה בעיניה למודות הניסיון. זה המסע שלה, ואת רק תוכלי לצפות בה מהצד ולספק לה תמיכה כשהיא תבקש ממך.

בלי משים הקולפן פגע באצבעה וקילף ממנה נתח עור. היא השליכה אותו ומיהרה לחפש פלסטר שיעצור את הדימום. רק אחרי שליפפה את האצבע היטב, היא שבה לקלף במשנה זהירות. בזמן שחתכה את הירקות לקוביות שמעה את הדלת נפתחת. בשעה טובה תמי חזרה. התחשק לה לתת לה מנה הגונה, על הייסורים הקשים שהיא גורמת לה. היא המתינה שילדתה תיכנס למטבח. הו, איך שהיא הולכת לשטוף אותה. הזעם גאה בליבה כמו נחשול פתאומי. כמה מטומטמת היא יכולה להיות.

דלת המטבח נפתחה ותמי עמדה בפתח. כשישראלה נשאה אליה עיניים, האור שנכנס פנימה מהחלון ומלבני הזכוכית שבכניסה גרם לדמותה להיראות אפלה וישראלה נאלצה למצמץ כדי להבחין בתווי פניה. היא פשוט עמדה שם בכתפיים שמוטות ועיניה בהו ריקות בחלל. מה קרה לה, בשם אלוהים? היא שמטה את הסכין והתקרבה אליה.

            תמי, מה קרה?

תמי הוסיפה לעמוד אילמת. פתאום ההבנה הכתה בישראלה כמו ברק, ובאותה אבחה הקלה עצומה שטפה אותה. היא פרשה את זרועותיה ועטפה את הגוזלית חסרת האונים שלה בחיבוק מגונן. כמה טוב אתה אלוהים, היא מלמלה בלי קול כשהן עמדו חבוקות שעה ארוכה. הכאב הנוראי של בתה פילח גם את ליבה שלה. היא חשה אותה בתוכה כמו חלק מגופה, וידעה שההחלמה תארך זמן רב.

תמי נכנסה לתקופה של דיכאון ומרה שחורה. היא הסתגרה במשך שעות בחדרה, ובפעמים שהדלת נפתחה וישראלה עברה במסדרון, היא הצליחה להבחין בערמות של דפים על שולחנה. טוב שהיא תכתוב קצת, הרהרה. היא ידעה איזה כוח מרפא יש לכתיבה עבור בתה, מהרגע שזו אחזה בידה עיפרון.

כששמואל נהם במיטתם, מה יהיה איתה, צריך לשלוח אותה לעבוד או לעשות עם עצמה משהו מועיל, ישראלה גוננה עליה ככל יכולתה. עזוב אותה במנוחה. היא עברה חוויה קשה. צריך לתת לזמן לעשות את שלו. בסתר לבה היא קיוותה שעם תום כמה חודשים של איחוי שברי הנפש בתה תתעשת ובכל זאת תלך ללמוד משהו באוניברסיטה, אבל היא כבר לא התכוונה לריב איתה על כך. היא סובבה את גבה אל שמואל והרהרה בנבואתה של מגדת העתידות, שתודה לאל לא התגשמה. למרות שנראה הפעם כי הפרידה מהגבר המטורף הייתה סופית, עדיין ריחפה בליבה מועקה לא מוגדרת. די, היא ניסתה להרגיע את עצמה, את חייבת להאמין שצפוי לה עתיד טוב.


תוספות אפשריות לסיפור:

כבוד הרב בכבודו ובעצמו

 

בשניה הראשונה שראיתי אותה ידעתי.

ידעתי שהיא האחת. תמה, זכה וברה, עם תום, תמימות ויופי, שלא ראיתי מעולם. אולי בגלגול הקודם.

כן, היה לי ברור שכבר נפגשנו. איך שהיא עמדה שם בכניסה עם אמא שלה ושתיהן הביטו בי המומות מהמגב ומהטינופת של הספונג'ה, שמעתי בראש שלי קליק. כמו חתיכת פאזל שנכנסת למקום. כמו שנשמע זיווג משמיים. כן, מספיק עם מטאפורות. פשוט כך.

השם שלה והחישוב הנומרולוגי רק איששו לי את הידיעה הברורה. לפניי יושבת בחורה יחידה בדורה. כשעצמתי עיניים להתרכז, הגלגולים שלה חלפו לנגד עיניי ביעף – צדיקה קדמונית, אולי שרה אימנו? נביאה במעבה היער, דבורה??? ועוד מראות רבים של שמיים, מלאכים, גן עדן העליון. נשמה ממקור כל כך גבוה – מימיי לא נתקלתי בתופעה כזאת. וכבר ראיתי דבר או שניים.

ראיתי אותה גם בצפת, בין הסמטאות והמדרגות, מחוברת בקשר חזק לנשמת רבי לוריא אשכנזי, ושם גם פגשה אותי. היינו יחד. המבט הזה, ההילה הלבנה הבוהקת, השמלה שעוטפת את גופה הדק והחסון. מצחיק שבכל הגלגולים היא הייתה רזה באופן קיצוני. רוחנית, סגפנית, לא אוכלת שלא לצורך.

כשהן ישבו שם מולי, נשענתי לאחור ועשיתי סיבוב בכיסא המקרטע שלי, רק כדי להסדיר נשימה.

קיוויתי שהן יחשבו שאני מתנשף מהמאמץ של הניקיון. אבל בתוכי כמעט צעקתי – איפה היית כל השנים האלה? ולמה לעזאזל נולדת בפער גדול שכזה אחריי???

שתיהן תלו בי עיניים שואלות ונאלצתי להשתלט על קוצר הנשימה שאחז בי. תיזהר יצחק. הפעם אסור לך לטעות. עם בחורה כזו רגישה ועדינת נפש אתה חייב לפעול בחוכמה ובסבלנות. מה גם שהאמא שלה נעצה בי מבט בוחן, והבנתי שלא יהיה קל מול השכלתנות והחשדנות שלה, כמו קליפה העוטפת את תוכן הפרי ומגוננת עליו.

בזמן האחרון נמאס לי כבר.

נמאס לי מעדר האנשים עם כל הבעיות שלהם, שבאים להתחנן על עצה וברכה. נשבר לי מהצרות ומעומס התלאות הפוקדות את בני האדם בעולם הזה. קצתי בצרות שלי עצמי. ברבקה שלא נעלמה לי מהחיים ומהילדים הגדולים שמזכירים לי אותה, בשיפי שלא מפסיקה להסתובב לי כאן בין הרגליים ולפתות אותי, ובבדידות האינסופית בתוך המשפחה המסובכת שלי. ובעצמי. כן, קצתי בעצמי.

באותו יום שתמימה הגיעה לכאן ירדתי לחדר של רבקי ועמדתי מול המראה. לבתי היחידה, בת הזקונים, הרשיתי לתלות מראה ארוכה על הקיר, לאחר שאסרתי על קיומן של הזכוכיות המוכספות האלה בשאר חלקי הבית. לשם מה צריך להביט בעצמנו, אם כל רצוננו הוא לכוון את ליבנו לבורא יתברך בלבד?

לא אהבתי את מה שראיתי. גבר מגודל גוף, עם קרחת מתפשטת ושערות מתמעטות ומאפירות. עיניי כהו מזוקן והמסגרת של המשקפיים שיוותה לי מראה מפחיד, השם ירחם. כשהטיתי את גופי הצידה גם הפרופיל לא עודד אותי. הכרס המשתפלת והגבנון המתפתח מאחור בכלל הרגו אותי. ידעתי שמעכשיו אני חייב להזדקף בכל מחיר. אולי אקנה לי חגורת בטן בבית מרקחת בכיכר מלכי ישראל.

תמימה תמימה, מצאתי את עצמי מזמזם. פתאום הרגשתי קליל רק מהמחשבה עליה ודילגתי במדרגות למעלה שתיים שתיים. אפילו נזכרתי שאני יודע לשרוק. מה שלא עשיתי אולי ארבעים שנה, מאז ששיחקתי בשכונה בג'ולים עם עובדיה ומרדכי כשעוד היינו ילדים. בליבי גמלה ההחלטה להיכנס למשטר דיאטה חמור, כדי להוריד ממני כמה שנים יחד עם השומנים. מיד פתחתי בניקוי פעלתני של המדפים במטבח. את כל הביסקויטים והבאפלות העפתי לתוך שקית זבל גדולה, ששיפי תיקח אליה הביתה ותשמין כמו אווזה מפוטמת. בממחשבה שניה גם רבקי משמינה מכל הזבל הזה, אבל יאללה, שלפחות אני אשמור על פיגורה נורמלית. אני בטוח שאם אוריד ממני עשרה קילוגרמים איראה חטוב וצעיר כמו שנראיתי אז בגיל עשרים, כשבנות רדפו אחריי.

הפרצוף של אברהם שהופיע במטבח עם עיני העגל שלו העלה לי את הסעיף.

מה אתה עושה? הוא שאל בטון המוכיח שלו, שאני כבר לא יכול לסבול.

מה זה עניינך? עניתי לו בכעס. גם כן נמאס ממנו, שדוחף את האף שלו לכל פינה.

אתה זורק אוכל? הוא הקשה, כמו המוכיח בשער.

לא רציתי לענות לו, אבל  בכל זאת זרקתי לו עצם. אני מעביר את כל הזבל המשמין לשיפי, הגיע הזמן לדיאטה בבית הזה.

מיד הוא פתח במונולוג, שלא מספיק שבקושי יש מה לאכול פה, עכשיו אני עוד זורק את הדברים היחידים שאפשר לנשנש.

רציתי לתפוס אותו בצווארון ולהחטיף לו, אבל הבהרתי לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שאם יש לו טענות, שימצא לעצמו כלה ויעוף לבית משלו עם כל טוב הארץ.

הוא עוד המשיך למלמל לתוך זקן התיש שלו ובינתיים התלבטתי עם להשאיר את שקדי המרק שהם פחמימות טהורות, או לחוס עליהם, שמא בתוך מרק הם בטלים בשישים.

משם כבר דילגתי עם מעט פחות מרץ לירקן, למלא את המקרר בירקות בריאים, ובעיקר בחסה מגוש קטיף, וגם אל מוטי הקצב, לוודא במו עיניי שהוא שוחט את התרנגולת שחיטה כשרה כמו שצריך, כי בל זאת הגוף זקוק לחלבונים, והנשמה האומללה שהתגלגלה בתרנגול זקוקה לתיקון בעזרת ברכה בכוונה.

בלילה תמימה הופיעה לנגד עיניי לפני שנרדמתי וחייכה את חיוכה המבויש.

חלמתי שאני לוקח אותה בידי ושנינו עפים מחובקים אל השמיים, כמו בציורים של שאגאל.

שהשם ישמור אותי ממחשבות לא טהורות.

 

ישראלה

 

היי אמא!

צביקה מופיע על המסך שלי בתוכנה שחוסכת התקשרויות יקרות לחו"ל והחיוך שלו מאיר לי את החדר.

מה שלומך צביקי? אני מנסה לקלוט את מראהו לפרטי פרטים. הוא שזוף יותר, הפנים שלו רזו. עצמות הלחיים בולטות ונדמה לי שחסרה לו שן. ה' ישמור, כמו לאיש זקן. השיער התארך ותלתלי הנחושת שלו מקפצים לכל עבר בפזיזות.

הכול סבבה, הוא עונה, ואני מנסה לשאול בעדינות, מבלי להישמע מודאגת, מה קרה לשן שלך?

אה, זה, הוא מניף יד בביטול, סתם שטויות. יטופל כשאחזור לארץ או לאיזושהי ציוויליזציה.

קפצת באנג'י? אני נדרכת. הילד הזה מאז ומעולם היה פרא אדם. מהרגע שנולד, לא חלף שבוע בלי ביקור במרפאה או בפוריה, כדי לתפור, לגבס או לאחות איבר שנפגע ממשחקים מסוכנים או נפילות מעצים ומסלעים.

מה פתאום, הוא אומר, הרי הבטחתי לך. ואני יודעת שהוא משקר.

אני זורמת אתו וכאילו מאמינה לו. שתהיה בריא. למה אני נשמעת כמו אמא שלי?

מה שלום סבתא? הוא נזכר לשאול. מעניין למה.

חולה כרגיל, אני מרגיעה, לא משהו חדש שלא הכרת.

אה יופי.

צביקה אר יו קאמינג? אני שומעת קול נשי, חתלתולי, מתפנק.

יס יס, הוא מביט הצידה ומסמן בידו.

עם מי אתה נמצא? אני מנסה לא לחטט. יודעת שבכל מקום אליו הוא מגיע, בחורות נופלות שדודות לרגליו.

הוא מגחך בחיוך ממזרי ומכוון את המצלמה של המחשב שלו הצידה, ומתגלה לעיניי בחורה מולאטית לבושה בקושי, שרועה על מיטה סתורה ומנופפת לי לשלום. תגידי היי לסילורה, היא עובדת כאן בברילוצ'ה.

סילורה אומרת לי היי בקול דק ומצחקקת, אבל אפילו לא מנסה לכסות את מערומיה.

איפה זה ברילוצ'ה? אני תוהה בקול.

בארגנטינה, אמא. אני בדרך לטרק מדהים בסרו טרונדור. נחתי פה יומיים ומחר אצא לדרך. אשלח לך תמונות, השקיעות פה מטמטמות.

אוקיי, אני מחייכת אליו כשפניו חוזרות למלא את המסך. תשמור על עצמך מתוק שלי.

ברור, הוא מחייך, הפעם בפה סגור, מנסה להסתיר את החלל החדש, וידה הכהה של סילורה מלטפת לו את הכתף ומתפתלת סביבה בתנועות איטיות כמו נחש.

טוב אמא, אני חייב לזוז. נדבר. תמסרי ד"ש לאבא ולבנות. ביי.

ביי, אני עונה והוא כבר נעלם.

מבדיקה מהירה במנוע החיפוש באינטרנט אני מגלה שסרו טרונדור הוא שם של הר געש רדום. רק זה חסר שפתאום הוא יתעורר ויירק אש בדיוק כשצביקה מטפס עליו. אמנם כתוב גם שהוא לא התפרץ כבר שבעים מליון שנה, אבל לכי תדעי מה נכתב בגורלו של בני היקר.

כמובן רק אחרי שהוא ניתק את השיחה אני נזכרת שלא שאלתי מה הוא אוכל ואם נשאר לו מספיק כסף. אני מקווה שלא יזניח את השן הזאת בגלל מחיר. אולי באמת הוא פוחד שבמדינת עולם שלישי לא יודעים להכניס שתל אסתטי וסטרילי.

מנהל המחלקה קורא לי ממשרדו, ואני אוספת בזריזות את הדפים שהדפסתי ונכנסת פנימה. ריח של קפה ומאפה טרי עולה מהחלל המחניק ואני מבטיחה לעצמי שהפעם אני לא מתפתה לשום פחמימה. הכפתור של המכנסיים לא נסגר לי הבוקר ונאלצתי ללבוש טרנינג כהה עם גומי, מתחת לטוניקה ייצוגית. חייבת להתחיל דיאטה עוד היום.

שבי ישראלה, אומר לי רחמים, תוך שהוא נוגס בקרואסון עתיר שוקולד ומפורר את הבצק הפריך על שולחן הישיבות הבוהק. גם רחל העו"סית השנייה לא טומנת ידה בצלחת, אלא בכוס הקפה שלה, עם ביסקויט שנרטב ונתלה בדלדול באוויר לפני שנעלם בפיה.

אז ככה, אני מעיינת בדפים, ומקריאה להם את הסיכומים על המטופלים שביקרתי בבתיהם ברחבי המועצה בשבוע האחרון.

רחמים מהנהן בסיפוק. מצוין ישראלה, יופי של דו"חות.

וכשהזרקור עובר אל הדו"חות של רחל, ידי נשלחת אל צלחת הקרואסונים ואני משכנעת את עצמי שזה לא סוף העולם. פשוט אקנה מכנסיים חדשים במבצעי סוף העונה וזהו.

 

 

 

תמי

 

אני זוכרת את סבא וסבתא מהצד של אבא כמו חלום רחוק, עטוף בצמר גפן מתוק.

הם גרו בירושלים, וכל ביקור אצלם, בעיקר בחופשות, היה חגיגה.

סבתא פינקה אותנו הילדים בממתקים שקנתה בקיוסק השכונתי, בארטיקים, בגלידות וברוגלעך ושטרויזל תפוחים שאפתה במיוחד למעננו.

סבא לקח אותנו לקולנוע, לסרטים המצחיקים של לואי דה פינס, אותו חיבב במיוחד.

לדירתם הסגפנית בבניין המתקלף ברחביה היה ריח שתמיד המם אותי מחדש, מין שילוב של נפטלין וכרוב מוחמץ (לסבתא תמיד היו צנצנות בתהליך כבישה על חלון המטבח).

בדרך כלל אבא היה מסיע את שלושתנו ומשאיר אותנו שם תחת השגחתם, וחוזר מיד לעבודתו.

מגיל ממש צעיר שמתי לב לעובדה המרתקת, שכאשר דרכה רגלו על מפתן הבית, הוא הפך להיות אדם אחר. על שטיח הכניסה המחוספס הוא הותיר את שמואל הזעפן והממורמר וברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, חיוך רך היה מציף את פניו והוא כיסה את הוריו בחיבוקים ונישוקים. בבית שלנו מעולם לא ראיתי אותו מנשק את אמא בפנינו והוא כאילו נזהר מלהביע איזשהו רגש חם כלפי מי מאיתנו. כשאמא העזה לנשק אותי או כשתפס אותנו מתחבקות, מיד היה נפלט לו בזעם כמה היא מפנקת אותי, והייתי חשה את גופה של אמא מתקשח ונפרד ממני.

גם היחס של סבא וסבתא אל בנם היה מעניין. הם התייחסו אליו כמו אל נסיך, בהערצה ובסגידה. אולי עצם זה שבשר מבשרם של שני שרידי חרב מאירופה, שהקימו בית בארץ הצעירה בזיעת אפם ועבדו בכל פרנסה שרק נקרתה בדרכם, זכה למשרה בכירה ברפאל – גרם להם להרגיש נחותים לידו.

סבתא כרכרה סביבו ככרכר אם סביב בנה הפעוט, מציעה לו הוניג לייקח וכמעט תוחבת את העוגה הספוגית היישר אל פיו, ואילו סבא מהצד השני היה מושך את בנו לספה, שיספר לו קצת על החידושים הטכנולוגיים האחרונים בתעשייה האווירית ואולי יגלה לו איזה סוד בטחוני על הדרך.

כשהצצתי על פניו של אבא תוך כדי משחק בדמקה או במונופול עם אלה וצביקה על השטיח (הם כמובן תמיד ניצחו אותי, בלי טיפת רחמים) לא יכולתי שלא להתפעל מהשלווה הנדירה וקורת הרוח הנסוכה על פניו. הוא נראה מתענג על תשומת הלב ההורית שהרעיפו עליו ונהג לקום במאמץ רב ולהיפרד מהם שוב בחיבוקים דביקים. גם אותנו הוא התכופף לנשק בקודקודנו לפני שיצא לדרך הארוכה חזרה צפונה, מפני שברפאל עבדו גם בחופשות חנוכה, פסח וסוכות. מה נראה לכם, שהביטחון יקרה מעצמו? שאל אותנו כשניסינו להתקומם.

כנראה הפסקנו להתקומם די מהר. פשוט רצינו את סבא וסבתא לעצמנו.

bottom of page